טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
עצי ירושלים של קינמון היו – קינמון ציילוני
"אמר רחבה אמר רבי יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא" (שבת, סג ע"א).
פירוש: אָמַר רַחֲבָה שכך אָמַר ר' יְהוּדָה: עֲצֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל קִינָּמוֹן הָיוּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַסִּיקִין מֵהֶם רֵיחָן היה נוֹדֵף בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם נִגְנְזוּ עצי בושם אלה, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מהם אֶלָּא כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשְׁתַּכַּח בְּגַזָּאי דְּצִימְצְמַאי מַלְכְּתָא [ונמצא באוצר המלכה צימצמאי] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: קנמון ציילוני שם באנגלית: Cinnamon שם מדעי: Cinnamomum zeylanicum
שם נרדף במקורות: קילופה, קנמן-בשם
נושא מרכזי: לזיהוי הקנמון
הקנמון היה בין מרכיבי שמן המשחה כפי שאנו מוצאים בפרשת "כי תשא": "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם וכו'" (שמות, ל כ"ג). על פי הברייתא הקנמון היה אחד מאחד עשר סממני הקטורת: "ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה וכו'" (כריתות, ו ע"א). הקנמון מופיע יחד עם בשמים נוספים בגן הבשמים בשיר השירים: "נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבנה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים, ד י"ד). בעת העתיקה שימש הקינמון בעיקר כבושם וכקטורת ורק החל מימי הביניים עבר עיקר השימוש בו כתבלין. בושם זה הופק מעץ כפי שניתן להסיק מהמדרש (ויקרא רבה, אמור פרשה לא): "ר' מריי אמר שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאה אתו. אמר לו ר' אבהו: אילו משם הביאה אתו לא היה לה להביא דבר מעולה כגון קינמון ובלסמון, אלא רמז רמזה לו ואמרה לו: מרי נח, מר מזה מתחת ידיו שלק' (של הקב"ה) ולא מתוק מתחת ידיך". מדרש זה עוסק בשאלה מהיכן הביאה היונה את עלה הזית לנח? לדעת ר' מריי הוא הובא מגן עדן ולכן שאל ר' אבהו מדוע לא הביאה עלה מעצים יוקרתיים כמו הקינמון והאפרסמון. תשובת היונה הייתה שהיא מעדיפה עלה מר מיד הקב"ה על פני דברים מתוקים מידו של נח.
הסברה המקובלת בקרב החוקרים היא שהקנמון במקרא וספרות חז"ל מקורו בעץ השייך למשחת העריים (הדפנה בעל העלים הריחניים שייך למשפחה זו) ולסוג הבוטני קינמון (Cinnamomum). זיהוי זה מופיע בתרגום השבעים והוולגטה בכל המובאות. באופן זה מתורגם גם ה"קנה הטוב" המוזכר בפסוק בירמיהו (ו כ'): "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק וכו'" (הצורה המסחרית של הקנמון היא אכן כקנה). בארמית הוא נקרא קנמא (Cunma) ובסורית קונמא (Cunama). בתרגום אונקלוס (שמות, ל כ"ג) אנו מוצאים: "ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא מתקל חמיש מאה וקנמן בשם פלגותיה מתקל מאתן וחמשין וקני בוסמא מתקל מאתן וחמשין". בתרגום המיוחס ליונתן (שם): "... וְקִינְמוֹן בּוֹשֶׂם פַּלְגוּתֵיהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין מָנִין וּקְנֵהּ בּוּשְׂמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין מָנִין". בפשיטתא התרגום הוא קונומון או קונומון בסמא. השם Cinnamomum המהווה מקבילה למילה העברית "קנמון" מופיע רבות במקורות הקלסיים. יוסף בן מתתיהו העיד על קיומם של Cinnamom (קינמון) ו - Cassia (כנראה קציעה) באוצרות המקדש. הדבר מתאים לסממנים שהוזכרו בין מרכיבי הקטורת. הקינמון נזכר גם בכתביהם של הרומאים, שנהגו לפזרו בהלוויות כדרך להפגנת עשרם. במצריים העתיקה שימש הקינמון כחומר לחניטה.
בניגוד להסכמה הקיימת לגבי זיהוי הסוג הרי שזיהוי המין נתון למחלוקת משום שקיימים מספר מינים שונים באזורים שונים במזרח אסיה. מ. זהרי וי. פליקס סברו שהקנמון הוא המין הנושא את שם זה גם בימינו כלומר הקנמון הציילוני הנקרא באנגלית קינמון אמיתי (בניגוד לקינמון הקסיה הסיני). מין זה גדל באי ציילון (סרי לנקה) ובחופי הודו הסמוכים לו. מאידך גיסא סבורים רוב החוקרים שהקינמון הוא הקינמון הסיני ולדעתם הקינמון הציילוני לא הוכנס למערב לפני המאה ה – 14 עת התגלה בציילון.
י. פליקס דוחה את סברה זו ומסתמך על ריבוי השמות המקבילים במקורות המתייחסים לקינמון כמו קינמון, קציעה, קדה, קילופה ועוד. לדעתו לא ייתכן שכל שמות אלו מתייחסים לחלקים שונים במין הקינמון הסיני וסביר יותר שרק חלק מהשמות מתייחסים למין זה ואילו השאר מציינים מין או מינים נוספים. הקינמון הציילוני הובא, על ידי סוחרים שחצו בספינות את האוקיינוס ההודי, לחצי האי ערב ומשם בנתיבים משותפים עם הקינמון הסיני הגיע לארצות אירופה.
בעוד שמקור הקנמון הסיני היה ידוע הרי שהאזכורים הראשונים על גידול עצי הקינמון בסרי לנקה מופיעים רק לקראת סוף המאה ה - 13. חוסר הבהירות לגבי מוצאו של הקינמון הציילוני קשור כנראה גם לכך שבעת העתיקה ליוו אותו סיפורי בדים כמו הטענה שהוא גדל בקינו של עוף הפניקס. ייתכן ומקור סיפורים אלו הוא בסוחרים שגייסו אגדות שונות כדי להעצים את תחושת הקושי והסכנה בהשגתו וזאת על מנת להעלות את מחירו.
זיהויים נוספים
הרס"ג זיהה את הקימון בשני אופנים: בשמות ובמשלי הוא זיהה אותו כעץ הבושם ההודי ("עוד אלטיב" - عود الطيب). עץ בר זה ששמו הלטיני Aquilaria malaccensis גדל בעיקר בדרום מזרח אסיה נמצא ברשימת המינים בסכנת הכחדה. הוא המקור העיקרי של שרף ריחני הנקרא אגר עץ המשמש כבושם וקטורת. השרף נוצר כתגובה של העץ להדבקה בסוג מסויים של פטריה. במקום אחר הרס"ג מתרגם אותו כ"צנדל" שהוא העץ סנטל אדום או סנטל לבן. גם אבן ג'נאח ורד"ק זיהו את הקינמון כעץ הבושם ההודי.
מדברי רבי יהודה בסוגייתנו אנו לומדים שהקינמון גדל בירושלים. בירושלמי (פאה, פ"ז דף כ טור א /ה"ג) אנו מוצאים: "רבי חונא בשם רב אבין קנמון מאכל עזים היה היו ישראל מגדלין אותו". במדרש (בראשית רבה (תיאודור-אלבק), פרשת תולדות פרשה סה) מאמר זה מופיע בנוסח שונה מעט: "ר' הונא בשם רב יוסף קנמון הזה היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלין ממנו וכו'". בעל האגדה תיאר גם את אופן גידול הקנמון: "אמר ריש לקיש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון הזה כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות כך משנצרר דמו משבטל יצרו משבטלה תאותו משנקשר דמו, אמר אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון" (בראשית רבה, (וילנא) פרשת לך לך פרשה מו). המדרש (בראשית רבה (וילנא), פרשת נח פרשה לג) מתאר גם את גן עדן כמקום גידולו של הקנמון: "וישלח את היונה וגו' ולא מצאה היונה מנוח וגו' ... רב ביבי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו, א"ר אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו, לא היתה מביאה דבר מעולה או קנמון או פלסמן, אלא רמז רמזה לו, אמרה לו לנח מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך וכו'".
תאור הקינמון כעץ שגדל בארץ ישראל ואפילו בירושלים לא עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על בית גידולו המועדף של הקינמון ועל תפוצתו על פי המקורות מהעת העתיקה. ייתכן והקנמון היה שמו של מין אחר ועלינו יהיה לחפש מין בעל עצה המדיפה ריחות נעימים בעת הסקתה כפי שמתאר רבי יהודה. פליניוס ציין מין קינמון הגדל באירופה שהבושם המופק ממנו כמעט שווה בערכו לבושם המופק מהקינמון האמיתי. פרשנים רבים מימי הביניים הציעו שהכוונה לצמח הנקרא בימינו רב זקן קרח) ממשפחת הדגניים. עשב רב שנתי בעל גבעול דמוי קנה ועלים צרים המדיפים ריח לימוני נעים. הוא הוצע גם לזיהוי "קנה בשם" שיש הסבורים שהוא זהה ל"קנמן בשם".
לחילופין נוכל להתייחס למאמרי חז"ל המייחסים את הקינמון לירושלים מנקודת מבט רוחנית. רעיון יפה מצאתי בפורום "פורטל הדף היומי" שכתב דוד לקס:
ירושלים אורו של עולם
"אמר רחבה אמר רבי יהודה עצי ירושלים של קינמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא:
לא ברור בעיני הפשט, של עצי קינמון דירושלים ריחן נודף בכל ארץ ישראל.
נלע"ד לומר, ירושלים הינה מרכזה של ארץ ישראל, מרכזיותה משמעו, העשייה הנעשית בה משפיעה על הארץ כולה הן בעשייה לטוב והן בעשייה למוטב. כך גם א"י הינה מרכז העולם לאותו עניין.
סיום הדברים, כשחרבה ירושלים כל כח השפעתה לארץ ישראל כולה הצטמצם לכדי שעורה, אותה שעורה אינה נמצאת בכל כי אם רק במקום אחד, בגזאי דצימצמאי מלכתא"
הרחבה
הקינמון הציילוני הוא עץ טרופי הגדל במקומות בעלי כמות משקעים רבה ותדירה. במצב בר הוא עץ מסועף בגובה 6-10 מ' בעל עלים מאורכים או דמויי ביצה באורך 10-15 ס"מ. פרחיו קטנים בעלי ריח לא נעים. החלק הריחני בעץ הוא קליפתם האדומה של הענפים הדקים. הקינמון נמכר בימינו כגלילי קליפה דקים או אבקה. אורך חייו של עץ הקינמון הוא 45-50 שנה. כשהעץ מגיע לגיל שנתיים, גודעים את גזעו עד לגובה של סנטימטר אחד מעל פני הקרקע. תוך שנה צומחים מהנקודה שבה נגדע תריסר גזעים קטנים: רק אלה שנראים בריאים וחזקים נשמרים - והיתר נגדעים. מדי בוקר יוצאים עובדי המטעים לחפש אחר גזעי קינמון ארוכים ויפים, שניתן לגדוע. אלה מקולפים בעזרת סכין. הקליפה החיצונית שמופקת בקילוף זה, היא הקליפה הגסה המשמשת בבישול כמות שהיא או נטחנת ונמכרת כקינמון טחון. לאחר שהקליפה מוּסרת, חורצים את הגזעים לכל אורכם בעזרת סכין חדה. מניחים את הגזעים הדקים לייבוש במקום מוצל וכעבור זמן הקליפה הדקה מתקלפת בחתכים שנוצרו, משתחררת מן הגזע ומתקפלת בצורת גלילים המוכרים כמקלות הקינמון. עם תום ייבושם נקשרים המקלות הארוכים, נארזים ומשווקים לרחבי העולם.
בתהליך עיבוד הקינמון מופקים שלושה מוצרים: הקליפה הגסה, מקלות הקינמון והקינמון הטחון. את הקינמון הטחון מכינים מקליפות עץ הקינמון הגסות משום שטעמן דומיננטי יותר מטעמם של מקלות הקינמון. שימושם של מקלות הקינמון הוא בעיקר דקורטיבי. בקינמון טחון משתמשים להכנת עוגות ועוגיות, כמו גם בתבשילים שונים (על פי י. גרטי, 'מקל של זהב: קסם הקינמון').
רשימת מקורות:
ז. עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 184-176.
י. פליקס, עצי בשמים יער ונוי: צמחי התנ"ך וחז"ל. עמ' 107-112.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
