דיוק וחידוש ברש"י
מסכת שבת דף נה
עמוד א
רש"י ד"ה חותמו של הקב''ה אמת. אמצעית לאותיות וראשון ואחרון על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא:
צריך להתבונן כאן בדברי רש"י :
א. מדוע פותח קודם באמצעית לאותיות וראשון ואחרון היה צריך לומר ראשון אמצעי ואחרון ,
ב מדוע כתב לאותיות - רק אחרי המילה אמצעית, היה צ"ל ראשון אמצעי ואחרון לאותיות,
ג. מדוע כותב אמצעית בלשון נקיבה וראשון ואחרון בלשון זכר,
ד, רש"י מביא שזה על שם הפסוק אני ראשון ואני אחרון ואני הוא, האותיות אל"ף ותי"ו - ראשון ואחרון, מובן יותר שאפשר לרמוז על ידם את הקב"ה, שעליו נאמר אני ראשון ואני אחרון, אבל איך "אני הוא" נרמז על ידי האמצע - ובאות מ"ם,ועוד יש להוסיף שאין פסוק כזה בשלמותו אלא רש"י מצרף כאן שני פסוקים יחד בישעיה מא ד אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא ובישעיה מד ו אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים (ובתורה דברים לב לט ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי),
ה. שאילה נוספת המובאת גם בספר ווי העמודים וכן במהר"ל - הרי האמצע של כ"ב אותיות האל"ף בי"ת - הם שתי אותיות כ"ף ולמ"ד, ולא מ"ם,
והם מסבירים שאם מוסיפים את האותיות הסופיות מנצפ"ך, כל אחד במקומו הרי שהמ"ם היא האות הארבע עשרה, וממילא היא בדיוק באמצע האותיות, י"ג אותיות מכאן וי"ג אותיות מכאן,
ונראה להסביר ברש"י שמפני החידוש שה"מ" נחשבת לאמצעית וראשון והאחרון הם הפשוטים ורש"י כדרכו פירש את הקשה יותר ואחר כך את הפשוט, וע"כ פתח באמצעית לאותיות כשכוונתו כמובן לבאר את האות מ"ם שבמילה אמ"ת,
ונקודת ההסבר היא על פי דברי רש"י שהאמצע זה "אני הוא" וההתחלה והסוף זה אני הראשון ואני אחרון,
ומכאן גם תוספת הסבר למה שפתח באות שהיא באמצע שזה ההווה עצמו והוא ה"מקום" שאנו נמצאים בו עכשיו, והיא הנקודה שנמשכת הכי הרבה זמן ולמעשה כל הזמן למעט נקות ההתחלה והסוף, וזה כינויו של הקב"ה, וכן גם ה"מ" מופיעה בראש המילה – מקום,
(דבר נוסף האותיות א-מ-ת מופיעים במילה א-מ-צעי-ת),
עוד אפשר להוסיף טעם מדוע המ"ם נחשבת לאמצעית - שהאות אל"ף מופיעה באל"ף בי"ת רק פעם אחת גם במילויים של האותיות (לפי שיטת המלויים ה"ה ו"ו פ"ה) ומכאן שאל"ף תמיד בראש והוא פותח את ה-א"ב, תי"ו המופיע בסוף האל"ף בי"ת מופיעה גם במילויים תמיד רק בסוף המילה באותיות - בי"ת דל"ת חי"ת טי"ת, ומ"ם מופיעה במילויים תמיד באמצע המילה - גימ"ל למ"ד וסמ"ך, ומ"ם עצמה ראשה וסופה מ"ם, וע"כ המ"ם יותר מכל מסמלת ראשון ואחרון ואמצע, וזה ההווה הנצחי, ההוה המתמשך שכל נקודה בו היא אמצע התחלה וסוף,
ובאופן נוסף אפשר לבאר מדוע המ"ם נחשבת לאמצע ממש (גם ללא האותיות הסופיות) שהאותיות - ה"ה ו"ו אל"ף, לא נחשבים בבואנו למצוא את האמצע כי הם שמו של הקב"ה כמו שרש"י רומז לכך בפסוק "אני הוא" (הוא אלוקינו הוא אבינו הוא מלכינו הוא מושיענו) וכך החותמת של הקב"ה שהאות מ' באמצעה רומזת ל"הוא" כי ע"י שאנו מסירים את ה-ו-א מהאותיות נותרים תשע עשרה אותיות ורק כך המ"ם נחשבת לאמצע,
וע"כ רש"י כתב גם בלשון נקיבה אמצעית ל"אותיות" ולא אמצע לכל ה –א"ב אלא לאותיות מסוימות וספורות כמו שאמרנו, וגם כתב לאותיות אחרי המילה אמצעית ולא אחר כולם, ואל"ף ותי"ו הם ראשון ואחרון לא"ב כיחידה אחת שנקרא "כתב" וזה בלשון זכר, וכן רומז בזאת לכוח שאתו נברא העולם, וזה התורה שנכתבה כ"ב אותיות (מנצפ"ך צופים תקנום) וע"כ הראשון והאחרון שבזה, רומז לאני ראשון ואני אחרון, כדאמרינן אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא.
