זקנים שלא מיחו בשרים
שבת נד ע"ב - נה ע"א
"אמר רבי חנינא: מאי דכתיב (ישעיהו ג) ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו – זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים.
רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר (משלי כא) אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה? אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב (ירמיהו כא) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'".
מעשה רב יהודה ושמואל נסמך למאמר רבי חנינא. משמע מכך שבדבר זה היתה טענתו של רב יהודה כלפי שמואל – שאמנם שמואל לא היה אב בית הדין האחראי על קבלת התביעות, אולם היתה לו השפעה כזקן על מר עוקבא ריש גלותא. והתוספות במסכת בבא בתרא דף י ע"ב ד"ה עליונים הביא מהגאונים קבלה רב מפי רב, שרב יהודה צדק בטענתו.
ומדוע רב יהודה לא הוכיח בעצמו את מר עוקבא? מדוע "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" – מדוע רק עם הזקנים ולא עם שאר העם?
משום שרק הזקנים קולם נשמע, רק להם "אפשר למחות באנשי עירם".
וכך עולה מהפסוק (דברים כא, ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. שצריך ביאור, למה ריבה הכתוב כאן "כל זקני", הרי בפסוק ד' דלעיל כתוב: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, משמע שלאו דוקא כולם.
אלא שכל הזקנים כולם היה בידם למחות, וצריכים לרחוץ בנקיון כפיהם. איש מהם לא יוכל לטעון לחפות אם לא הזהיר את חבריו ואת אנשי העיר, ולא זרזם לתמוך וללוות את תושבי ואורחי העיר.
אבל אלו שאינם נמנים בין זקני העיר אינם בכלל החיוב, כי אינם רשאים לפתוח את פיהם בפני הגדולים.
כך מצינו באליהוא ששתק בפני איוב וריעיו ברובו של ספר איוב. ככתוב בפרק לב, ד: וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים. ובפסוק ו': וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם.
וכך כתב רש"י (בראשית מט, ה) על יששכר וזבולן, אשר: "לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם".
