מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם יעקב ובניו הוזהרו על גיד הנשה
שבת פו ע"ב
ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו עכו"ם דלא דאיגי במצות לא וכו'. ופירש"י דדאיגי במצות, לקיים מצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממין כדכ' חם ליבי בקרבי, עכ"ל.
ויעוי' במהר"צ חיות שכ' וז"ל, אע"ג דישראל קודם קבלת התורה עדיין לא היה עליהם "עול מצות" והפרישן ג' ימים קודם משום פולטת ש"ז, וע"כ משום דאכלו שקצים ורמשים חבול גופייהו [ולא משום שדאגו על קיום המצות], וצ"ל דישראל היה עליהם מצות ב"נ וגיד הנשה ומעשר וגם מצות שבת וכיבוד אב ודינין במרה איפקוד, עי' סנהדרין (נו:) ולקמן (פז:), ורמב"ם פ"ט דמלכים ה"א דבימי עמרם נצטוו ישראל עוד במצות יתירות, עכ"ל המהרצ"ח יעו"ש.
והנה בדכ' דהיה עליהם מצות "גיד הנשה" ו"מעשר" צע"ג, דיעו"ש ברמב"ם שכ' דעל ששה דברים נצטוה אדה"ר וכו' וכו' בא אברהם ונצטוה אף על המילה, ויצחק הפריש מעשר וכו', ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות וכו' עכ"ד יעו"ש, ובדכ' לשון ציוו רק גבי אדה"ר ואברהם ועמרם ומשא"כ גבי יצחק ויעקב כ' רק שהפריש והוסיף, ע"כ דאצל יצחק ויעקב לא נצטוו על "מעשר" ו"גיד הנשה" כלל אלא שנהגו כן לעצמם ולא שהיו "מצווים" ע"ז הם ויוצ"ח ודורותיהם אחריהם, ובאמת לא מצינו כלל שנצטוה יצחק וב"ב על "המעשר", וכן יעקב אע"ה וגיד הנשה יעוי' בפ' גיד הנשה בחולין (ק:) במשנה דנחלקו ר' יהודה ורבנן אם מבני יעקב נאסר גיד הנשה או רק מסיני אלא שנכתב במקומו, דלר"י נאסר מבני יעקב ולרבנן נאסר רק מסיני ולא לפני כן, ויעוי' ברמב"ם ברפ"ח דמאכ"א ה"א וה"ה דנקט כוותיה דרבנן ולא כר' יהודה ע"ש ובמג"מ, וכן יעו"ש בפיה"מ דכ' דאין הלכה כר' יהודה, וא"כ ע"כ דמש"כ דיעקב "הוסיף" גיה"נ לא "שנצטוה" ע"ז כ"א שהחמיר ע"ז מעצמו שכן להדיא ס"ל כוותיה דרבנן דרק מסיני ציוה הקב"ה על גיה"נ ולא לפני כן. וא"כ מהו שכ' המהרצ"ח דבנ"י לפני מת"ת היו מצווים "במעשר וגיה"נ" ולכן "נתחממו" בגופם על שדאגו ע"ז, הא לא היו מצווים ע"ז כלל לפני מת"ת וא"כ אפי' אם השתדלו להקפיד ע"ז מ"מ לא מסתבר ש"דאגו" ע"ז ומחמתו נתחממו, וצ"ע.
וכן יעו"ש במלכים בכס"מ שכ' בזה"ל, ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום, ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה, עכ"ל ע"ש. והוא כדכתבנו דע"כ שלא היו "מצווים" ע"ז כלל. וכן יעו"ש ברדב"ז שכ' בזה"ל, ואע"פ שלא מצינו שנצטוה על המעשר בהדיא, כיון שהיו נוהגין בו משמע דמצוה היא, שכן מצינו ביעקב כתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ומקרא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, עכ"ל הרדב"ז ע"ש. והיינו דאכן לא היו מצווים על המעשר וגיה"נ שכן רק בסיני נצטוו ע"ז מ"מ נחשב להם למצוה ודומיא דיצחק ויעקב שקיימוהו דע"כ דנחשב למצוה, אך לא לחיוב. וכן יעו"ש בלח"מ שכ' דיצחק לא נצטוה על המעשר ומשא"כ אברהם נצטוה על המילה וכו' ע"ש. וא"כ צ"ע במהרצ"ח.
והנה יעו"ש בחולין פ"ז בפיה"מ לרמב"ם שכ' בזה"ל, ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רע"ה, לא שהקב"ה אמר זאת לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלים אבמ"ה אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמ"ה במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבמ"ה, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאאע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י מרע"ה שנמול כמו אאע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות מרע"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות, עכ"ל הרמב"ם יעו"ש. ומבואר דס"ל לרמב"ם דיעקב אע"ה אכן נצטוה על גיה"נ אך בנ"י נצטוו ע"ז רק בסיני, ודלא כמדוייק ברמב"ם במלכים שם דלא נצטוה ע"ז כ"א הוסיפו מדעתו ונחשב לו למצוה ותו לא, וכש"כ שם הכס"מ והרדב"ז והלח"מ, וכמדוייק היטב בדכ' דיעקב הוסיף גיה"נ ולא כ' דנצטוה ע"ז וכש"כ גבי אאע"ה דנצטוה על המילה, וצ"ע.
וביותר צ"ע דלכאו' סתר דבריו מרישא לסיפא, דבתחילה כתב שם דאין הלכה כר' יהודה דמבני יעקב נאסר גיה"נ אלא כרבנן דרק בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו והוזהרו ע"ז רק מסיני ואילך, [וכש"כ במאכ"א בפ"ח שם דקי"ל כרבנן], ולפי"ז ע"כ דיעקב אע"ה לא נצטוה ע"ז כלל, וא"כ מהו שכ' בסו"ד שם דאין אנו מוזהרים על גיה"נ מחמת שיעקב אע"ה נאסר ונצטוה ע"ז אלא מחמת שמרע"ה ציוונו ע"ז בהר סיני, הא ס"ל לרמב"ם דהעיקר כרבנן שיעאע"ה לא נצטווה ע"ז כלל, [ומה שהקפיד ע"ז יעקב אע"ה מדהוסיפו מעצמו ומדעתו ונחשב לו למצוה ולא שהיה מצווה ע"ז מהקב"ה וכמדוייק בפ"ט דמלכים שם], וא"כ ע"כ דמה שאנו מוזהרים על גיה"נ אינו מחמת הציווי ליעאע"ה כ"א מחמת הציווי דמרע"ה לבנ"י בסיני, ורק גבי אבר מן החי וברית מילה דבזה אכן היה ציוו ע"ז לפני מת"ת לנח ולאאע"ה י"ל דמ"מ מה שבנ"י מצווים ע"ז האידנא אינו מחמת אותו ציוו כ"א מדציוונו ע"ז מרע"ה בסיני, אולם בגיה"נ אין שייך לומר כן, דברור דרק מחמת הציווי בסיני מוזהרים ע"ז דלפני כן לא היה שום ציווי ע"ז, וא"כ צע"ג בדברי הרמב"ם. ובאמת יעו"ש בחולין בחי' המאירי שהעתיק לל' הרמב"ם בפיה"מ, אך לא העתיק לדכ' "וכן גיה"נ אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו" וכו' יעו"ש, וא"כ נר' דלא היה כ' לפניו ולפי"ז לק"מ, דמש"כ הר"מ לזה גבי מילה ואמ"ה אתי שפיר, דבזה אכן נצטוו ע"ז נח ואאע"ה. אולם נר' דאף למאירי ע"כ דה"ה גבי גיה"נ, דאל"כ מה ראה הרמב"ם לכ' לכ"ז דוקא התם במשנה שכ' דרק "בסיני" הוזהרו על גיה"נ, וע"כ דס"ל דרק מחמת האזהרה בסיני בנ"י מוזהרים ע"ז וכבמילה ואמ"ה, וכדכ' הר"מ בריש דבריו שים ליבך על העיקר הגדול "הנכלל במשנה הזאת" וכו' וא"כ צע"ג בזה.
וידידי הגראי"א שליט"א הראני לדברי בעל "הקונטרס הספיקות" בהקדמתו לספר "תרומת הכרי" בסופו (באות ת') שעמד ע"ז דכ' בזה"ל, תרתי בלבי להבין דברי הרמב"ם בפ"ט דמלכים שכ' וז"ל, על ששה דברים וכו' ויעקב הוסיף גיה"נ, והקשה הלח"מ דבפרק ג"ה אמרו נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר"י אומר נוהג בטמאה, אר"י וכו', וכיון דקי"ל כוותייהו דרבנן דאינו נוהג בטמאה ע"כ קי"ל דמסיני נאמר ולא לב"נ [וא"כ מהו שכ' דיעקב הוסיפו] והניחה הלח"מ בצ"ע, [אכן יעו"ש שכ' דשמא יעקב הוסיפה "מעצמו" ולא שהיה "מצווה" ע"ז ובאמת הציוו ע"ז נאמר רק בסיני, אך כ' ע"ז דאכתי צ"ע מנלן א"כ לרמב"ם שהוסיפה יעאע"ה מדעתו]. ובאמת שהוא לכאו' קושיא חמורה. אמנם אני אומר, שלא עיין הלח"מ בפיה"מ ואילו היה מעיין לא היה מקשה זאת, ואעתיק קצת מלשונו בפיה"מ לפי שהרמב"ם חשבו "לעיקר גדול" ואלו דבריו, ושים עיניך וכו' וכו', והנך רואה דאליביה אפי' לרבנן נאסר גיה"נ, אלא דהכי קאמרי רבנן לר' יהודה דזה שאתה מוכיח דנוהג בבהמה טמאה מדחזי' דנוהג בבני יעקב ועדיין לא נאסר להם אכילת בהמה טמאה וא"כ איך יהיה מותר עכשיו אותו איסור בבהמה טמאה, לאו הוכחה הוא, לפי שאין אנו מקיימין המצות כמו שנאמרו לאבותינו קודם מת"ת ואילו לא היה מרע"ה מצוה על גיה"נ לא היה נאסר כלל ומרע"ה לא ציונו אלא על בהמה טהורה ולא על בהמה טמאה ואע"פ שלבני יעקב נאסר גם בבהמה טמאה מ"מ אין אנו משגיחין בזה [וזהו שאמרו רבנן לר"י "דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו" דרק זה אוסרינו מלאכול גיה"נ ולא מה שנצטווה ע"ז יעקב ובניו], והוא נכון, עכ"ד התרומת הכרי יעו"ש.
ולפי"ז אתי שפיר אף המהרצ"ח הכא שכ' דבנ"י נזהרו מלאכול גיה"נ אף לפני מת"ת, דהא אף לרבנן היו מצווים ע"ז מימות יעקב אע"ה, וכדקי"ל ברמב"ם כוותיה. וכן יעוי' ב"קרית ספר" במלכים שם דגרס ברמב"ם בזה"ל, בא אברהם "ונצטוה" על המילה וכו', יצחק הפריש מעשר ותפילת מנחה, יעקב נצטווה על גיה"נ והתפלל ערבית, במצרים נצטווה עמרם על מצות אחרות עד שבא מרע"ה ונשלמה תורה על ידו, עכ"ל הק"ס יעו"ש. וע"כ דגרס כן ברמב"ם ודלא כדכ' לפנינו דיעקב הוסיף דמשמע מעצמו. ולפי"ז אתי שפיר מש"כ בפיה"מ דיעקב נאסר בגיה"נ. וכן לפי"ז א"ש המהרצ"ח. אולם עדיין יל"ע בדכ' המהרצ"ח דהקפידו אף על "המעשר", שכן בזה לא גרס שיצחק "נצטווה" ע"ז אלא "שהפריש" והיינו מעצמו בלי ציוו, ויל"ע.
אולם לפע"ד צע"ג בתרומת הכרי, וכן בגי' הקר"ס דיעקב נצטווה ע"ז, דא"כ מהו דכ' במשנה דא"ל רבנן לר"י בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, דמבואר דכל דנכתב בפרשת וישלח ה"ט מדאירע מעשה זה התם ומחמתו צוונו הקב"ה בסיני ע"י מרע"ה ולא מדאכן נצטוו ע"ז התם, דלפי"ז התה"כ הו"ל לרבנן למימר רק דבסיני נאמר ולא להוסיף "דנכתב במקומו", דמדכ' "אלא שנכתב במקומו" משמע דנכתב שם רק מדאירע התם ולכן "כבודו במקומו מונח" ולא מדנאסר זה להם התם ליעקב ובניו, וא"כ לתה"כ לא הול"ל אלא וכו', כ"א הול"ל דאע"פ שנצטוו ע"ז יעקב ובניו מ"מ לא זהו שאוסר לבנ"י לאוכלו כ"א הציוו דמרע"ה בסיני, וא"כ צ"ע בתה"כ. ועו"ק בדכ' הרמב"ם במלכים שם דיעקב הוסיף גיה"נ, ולפי"ד התה"כ הול"ל גם בזה לשון ציוו דיעקב נצטוה על גיה"נ, וע"כ מדלא כ' לשון זה כ"א "שהוסיף", מדוייק דס"ל לרמב"ם דלא נצטווה ע"ז, וכש"כ הכס"מ והרדב"ז והלח"מ לדייק כן, וא"כ הדק"ל בדכ' בפיה"מ דיעאע"ה נאסר בגיה"נ וכו', ודוחק לומר דג"כ גרס כהקר"ס הנ"ל, וצע"ג.
ויעו"ש עוד בתרומת הכרי שכ' בזה"ל, ובעיני נראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דמזמנין לישראל על בני מעים וכו', אבל לפי סברת הרמב"ם ניחא לפי שאין אנו אוסרים אמ"ה אלא בשביל שציוה עלינו מרע"ה והוא לא ציווה על בני מעיים, והוא ראיה נכונה. אלא שק"ל לפי האי פירושא מהאי ברייתא המובא שם (קא:) תניא אמרו לר' יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא נקראו בנ"י אלא עד סיני וכו', אלמא דלרבנן לא נאסר גיה"נ לבני יעקב. ונר' לפרש משום דר' יהודה סובר דמשה לא ציוה על גיה"נ והא דישראל אסורים בגיה"נ הוא מחמת יעקב ומש"ה סובר דנוהג בטמאה, ורבנן סברי דמשה הוא דאסר עלייהו וזה המקרא שבתורה בסיני נאמרה למרע"ה ולעולם דליעקב נמי נאסר, אלא דע"כ זה המקרא לרבנן בסיני נאמר, דאל"כ מנ"ל דאסר משה גיה"נ כלל, ודוק. אמנם עדיין יש להק' מר"פ גיה"נ (צא.) דקאמרי התם טבוח טבח והכן טול גיה"נ בפניהם כמ"ד דגיה"נ נאסר לב"נ [וע"ש בתוד"ה כמאן], אלמא דאיכא מ"ד דלא נאסר לב"נ, והרי אפי' לרבנן דפליגי עלייהו דר' יהודה ס"ל דנאסר לב"נ, ואולי ידע הש"ס דאיכא מ"ד שסובר דגיה"נ לא נאסר לב"נ כלל, אבל הני רבנן דמתני' מצי סברי דנאסר גם לבני יעקב וכש"כ הרמב"ם ז"ל. סוף דבר בענין זה אני נבוך, וצ"ע כעת, עכ"ל הג"ר יהודה הכהן ז"ל בעל ה"תרומת הכרי" יעו"ש.
אולם זה ודאי דוחק לומר דידע הש"ס דאיכא מ"ד דלא נאסר לב"נ אבל לרבנן במשנה נאסר, וא"כ זהו דס"ל לרמב"ם בפיה"מ כרבנן ומאידך ס"ל דנאסר לב"נ, דהא מנ"ל לרמב"ם כיון דלא מצינו בגמ' דאיכא מ"ד דלא נאסר לב"נ מלבד רבנן דהמשנה ומהיכ"ת למימר דאיכא עוד תנא דפליגי בזה בנוסף לרבנן ור' יהודה במשנה, וכן מהו שכ' הרמב"ם בה' מלכים שם דיעקב "הוסיף" גיה"נ דמדוייק דמעצמו הוסיפו ולא שנצטווה ע"ז, דלדבריו בפיה"מ דיעקב נאסר ע"ז הול"ל גם בזה דיעקב נצטווה על גיה"נ, וא"כ עדיין צע"ג בדברי הר"מ בפיה"מ הנ"ל. וכן צ"ע המהרצ"ח שכ' בפשיטות דבנ"י נצטוו על המעשר וגיה"נ לפני מת"ת.
אולם יעוי' בחי' הר"ן בפ"ז דסנהדרין (נו:) בד"ה אכל תאכל וכו' שכ' דהרמב"ם כ' בפ"ט דמלכים דעל ששה דברים נצטוה אדה"ר וכשבא נח הוסיף להם אבר מן החי, וכדאי' להדיא בשמו"ר בפ' משפטים דהקב"ה נתן לאדה"ר ששה מצות ולנח הוסיף לו עוד א' והם ז', ולאברהם הוסיף א' והיא המילה ותפילת שחרית והם ח', וליצחק הוסיף א' והיא המעשר ותפילת המנחה והם ט', וליעקב הוסיף גיה"נ ותפילת ערבית והם עשרה עשרה וכו', עכ"ל הר"ן יעו"ש. ובדכ' דליעקב הוסיף ולא כ' דיעקב הוסיף וכו' כש"כ הרמב"ם, משמע דהקב"ה הוסיף מצוה וציוו זה דגיה"נ ומעשר וכו' וכו', ודלא כמדוייק ברמב"ם דפעמים כ' "נצטוה" ופעמים כ' ד"הוסיף" דהיינו שחלקם הוסיפו "מעצמם" ולא שהקב"ה הוסיפו להם, וכש"כ הכס"מ ועוד, וא"כ שמא ס"ל למהרצ"ח כוותיה, ודו"ק. ועדיין יל"ע בדציין לרמב"ם שם, דלכאו' התם מבואר איפכא שלא "נצטוו" ע"ז. ועכ"פ למעשה נר' דהוי פלוגתא דהרמב"ם והר"ן. אולם גופא יל"ע מ"ט ס"ל לר"ן שנצטוו ע"ז לפני מת"ת, והיינו כר' יהודה דס"ל דנצטוו ע"ז מימות יעקב ודלא כרבנן דס"ל דרק מסיני נצטוו ע"ז, הא בכל דוכתי קי"ל כוותיה דרבנן ולפי"ז ע"כ דרק בסיני נצטוו ע"ז ולא לפני כן, וצ"ע.
ובעצם קו' המהרצ"ח מה שייך הטעם "דדאיגי במצות" אצל בנ"י לפני מת"ת, י"ל דהא ידעו בנ"י שעומדים הם לקבל את התורה שבו הרבה "עשה" "ולא תעשה" שיגביל אותם בכל עת ושעה שעול גדול עומדים לקבל על עצמם ומחמת זה כבר היה אצלהם המושג דדאיגי במצות ועי"ז נתחממם גופם וכו', ואפשר דאז היו "דאיגי במצות" אף יותר מאח"כ שכן לא ידעו כלל מה כלול בתורה וודאי חששו ופחדו איך יצליחו לעמוד בקיומו בכל עת ומשא"כ אח"כ שראו בנ"י שמצליחים לעמוד בקיום "עול" זה דאגו פחות, וא"כ שפיר היה גופם דבנ"י חם לפני מת"ת מרוב "דאגה וחרדה" על קיום המצות, ואפי' אם לא היה להם עדיין ציוו במצות אחרות כגיה"נ ומעשר וכיבוד אב וכו' כש"כ המהרצ"ח, ג"כ דאגו טובא על המצות, והבן בס"ד.
ועד"ז יעוי' בב"מ (פד.) דיום א' היה ר' יוחנן שוחה בירדן וראהו ריש לקיש שהיה בשעתו "ראש הליסטים" וקפץ אחריו לירדן [ונר' כדי ללסטם אותו], א"ל ר' יוחנן "חילך לאורייתא" ופירש"י כמה כוחך יפה לסבול עול תורה, א"ל ר' לקיש שופרך לנשי, ופירש"י יופייך ראוי לנשים [שהיה ר"י יפה ביותר, וכלעיל בגמ' שם ע"ש], א"ל ר"י אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי, והיינו אם תחזור בתשובה ולא תפרוק מעליך עול תורה יביא לו ר' יוחנן את אחותו לאשה שהיתה עוד יותר יפה מר' יוחנן, קביל עליה ר"ל לחזור בתשובה, בעי ר"ל לחזור להביא בגדיו ולא מצי הדר, ופירש"י דלא מצי לקפוץ כבראשונה, דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו, עכ"ל ע"ש. ומבואר א"כ כנ"ל דע"י הקבלה גופא לשמור לתורה ומצות כבר "תשש כוחו" ואפי' שעדיין לא קרא ולא שנה אות אחת בתורה, אעפ"כ נחלש כ"כ.
והביאור בזה, דע"י שקיבל ע"ע לחזור לתיקונו תיכף דאג ופחד איך יצליח לעמוד בעול זה ולעזוב כל העבירות שהיה דבוק בהם עד אז, ויעוי' בפ"ז דגיטין (ע.) דשלשה דברים מכחישין כוחו של אדם ואלו הן פחד דכ' לבי סחרחר עזבני כחי, דרך דכ' ענה בדרך וגו', ופירש"י פחד, דאגה שדואג על דבר העתיד כגון טירוד מזונות או פחד אויב וכו', עכ"ל ע"ש. והנה הא דתורה "מתשת" כוחה של אדם כמבואר בסנהדרין (כו:) ולכן נקרא "תושיה", נר' דהיינו טעמא אב"א מתוך הפחד והדאגה על קיומו ופחד "מתיש" ומחליש גופו של אדם כש"נ, ואב"א דפשוט ע"י העמל והיגיעה של האדם בתורה גופו "נחלש", וא"כ זהו דמבואר בעובדא דריש לקיש שתיכף עם "קבלתו" נחלש, דנהי דעדיין לא "עמל" בתורה, מ"מ היה אצלו לטעם א' "דפחד", וביותר בשעתו חשש טובא איך יצליח לעזוב לכל החטאים וכו' וכו', ובפרט מדהיה "ראש הליסטים", והבן. וה"נ הבי' אצל בנ"י לפני מת"ת ש"דאגו" ג"כ עד"ז, ולכן "נתחמם" גופם כבר אז ועי"ז הש"ז הסריח, כיון שידעו היטב שהולכים לקראת "קבלת התורה" שעול גדול לקיימה, והבן בס"ד.
