סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה

שבת פג ע"ב


א"ר יוחנן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מביהמ"ד ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה שנא' זאת התורה וגו' אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה.

אולם יל"ע מאי קמ"ל בזה, דממה נפשך אם בכוחו ללמוד בשעת מיתה א"כ פשיטא שחייב ודומיא דחייב אז בכל המצ"ע והל"ת שבתורה, ואם אין בכוחו ללמוד א"כ אנוס הוא וג"כ פשיטא שפטור מת"ת ודומיא דפטור מכל המצוות בתורה כשהוי "אנוס" מלקיימו, ויל"ע.

ונר' דאכן ליכא הו"א שיפטר מת"ת "בשעת מיתה" אם בכוחו ללמוד, רק לזרוזי נפשיה כ' לזה, דכיון דעכ"פ "קשה טובא" ללמוד לפני המיתה, אב"א מרוב "צער" במיתתו, ואב"א שטרוד לצוות על ביתו כיצד "ירשו" את רוב נכסיו וכו', ואב"א שטרוד בסידור שאר עניני ביתו ופרנסתו וכו', ועי' בפ"ק דע"ז (יב:) דהאי מאן דבלע זיבורא מחייא לא חיי, מיהו לשקייה רביעתא וכו' אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה ע"ש, על כן קשה ביותר "לעסוק בתורה" ולזה קאמר ר' יונתן שאף בכה"ג ישתדל בזה ביותר, ולפום צערא אגרא. וכדאשכחן עד"ז בפ"ק דנדרים (ח.) דהא קמ"ל דשרי ליה לאיניש "לזרוזי נפשיה" יעו"ש. וכן יעוי' ברש"י בר"פ צו (ו', ב') עה"פ צו את אהרן, דאין צו אלא לשון "זירוז" מיד ולדורות, אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חיסרון כיס וכו', עכ"ל ע"ש. וא"כ ה"נ הכא בעינן זירוז ביותר מרוב הניסיון שבזה, ודו"ק.

אולם יעוי' ב"משך חכמה" בס"פ וירא (כב', יט') עה"פ וישב אברהם אל נעריו וגו' שכ' בזה"ל, ובמדרש ויצחק היכן הוא, שלחו אצל שֵם ללמוד תורה וכו'. דע כי התורה היא משלמת את הישראלי ומכשרתו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו נפש רוח נשמה וכו', ומלבד שהיא משלמת את החיסרון ומונעה הפחיתות אשר בהאדם מצד חומריותו וכוחות טבעו המושקעים וטמועים בהבלי הזמן ועוגביו וכו' וכו', כי אף בלא חומר ובלא יצר ובלא רע ג"כ התורה היא התכלית האמיתי והוא הדביקות הנשגבה לאלוקים. וזהו שאמרו בשבת (פג:) לעולם אל ימנע אדם וכו', פירוש דאמרו פ"ק דברכות (ה.) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה וכו', הרי דיום המיתה מועיל להחליש הרע ולבלע היצר יותר מתורה וק"ש, וא"כ א"ת כי התורה אינו רק להסיר הפחיתות ולהדיח הרע ולהשלים החסרון א"כ בשעת מיתתו של אדם שאז נחלש ממנו היצר לגמרי אינו צריך לאחוז בתורה, ע"ז אמרו שאינו כן, שעצם התורה היא תכלית השלימות אף במקום שנעדר הרע, לכן אף בשעת מיתתו של אדם יהא עוסק בתורה וכו', עכ"ל הגרמ"ש הכהן זצ"ל יעו"ש.

ועפי"ז יל"פ אף לדאיתא בפסחים (סח:) דר' ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא [נשען על משקוף הדלת] ואמר חדאי נפשאי [שמחי נפשי] לך קראי לך תנאי [בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי, רש"י], ומקשה הגמ' והא"ר אלעזר אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנא' אם לא בריתי וגו', מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד, והיינו דקו' הגמ' דהו"ל ללמוד כדי "לקיים העולם כולו" ולא רק כדי לשמח את נפשו בזה, וע"ז תי' דמ"מ בעיקר קעביד בלימודו לשמחת נפשו אך אכן מקיים עי"ז לכל העולם כולו. ויל"פ בזה ע"ד מש"כ הגרמ"ש ז"ל, דעיקר הלימוד באמת הוי כדי להתגבר על היצר וזהו שהיה אומר ר' ששת "חדאי נפשי בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי" שכן עי"ז נתגבר על היצה"ר ולכן יש לנפשו לשמוח וזה העיקר בלימוד, אכן איכא עוד מעלה בלימודו שעי"ז מקיים את כל העולם ומקיים חיובו דוהגית בו יומם ולילה וכדפירש"י שם, אך העיקר במה שלומד בדמשמח נפשו בזה שכן עי"ז מצליח "לשלוט" ביצרו.

ועפי"ז יל"פ דזהו מש"כ שם ר"ח דר' ששת הוה אומר חדאי נפשי, כלומר שמחי, לך קראתי כדי שתהא שוכנת בטח לעוה"ב, ואע"פ שהעולם אינו מתקיים אלא וכו', עכ"ל יעו"ש. ויל"פ דכיון שעי"ז מתגבר על היצר א"כ נמצא שעי"ז תהיה נפשו "שוכנת בטח" לעוה"ב, וזהו מש"כ ר"ח, ודו"ק. וא"כ זהו ההו"א בגמ' הכא שאי"צ ללמוד בשעת מיתה מדליכא לטעם הנ"ל, וע"ז קמ"ל דאף אז חייב בזה שכן חיוב ת"ת הוי אף כשאין לטעם הנ"ל, וכש"נ במש"ח, והבן בס"ד.

ויעוי' הכא בגליוני הש"ס לגרי"ע ז"ל שציין לסוטה (כא:) שכ' דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, ופירש"י שפורש מכל עסקים ונעשה עליה "עני" יעו"ש, וא"כ אולי גם כאן הכוונה בדכ' דאין ד"ת מתקיימין אלא במי ש"ממית" עצמו עליה כנ"ל דעניות חשוב כמיתה, עכ"ד הגרי"ע ע"ש.

ועפי"ז יל"פ דזהו אף מה דא"ר יונתן דלעולם אל ימנע אדם א"ע מביהמ"ד ומד"ת ואפי' בשעת מיתה, דאף בשעה שאדם נמצא בשעת הדחק גדול שאין לו פרוטה לפורטה ובחרפת רעב שנחשב ממש שמת באותה שעה אפ"ה אל ימנע א"ע מביהמ"ד ומד"ת. וגם בזה יל"פ כלעיל, דליכא ס"ד שבכה"ג יפטר מת"ת דממנ"פ אם לא מסוגל כלל ללמוד א"כ פשיטא שפטור מדין "אונס" וכבכל המצות ואם מסוגל א"כ פשיטא דגם בכה"ג חייב לדחוק א"ע לקיימו, אלא דעכ"פ בעינן "לזרוזי נפשיה" ע"ז מתוך שנסיוני גדול, וכביומא (לה:) דעני בא לדין אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אומר העני הייתי טרוד במזונותי אומרים לו כלום היית עני יותר מהלל וכו' יעו"ש, ומבואר דנסיון העוני קשה טובא, וכן יעוי' ברפ"ד דעירובין (מא:) דג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, דקדוקי עניות וכו', שלשה אין רואין פני גיהנום אלו הן דיקדוקי עניות וכו' ע"ש, ועוד אשכחן כה"ג בגודל הקושי והניסיון דעניות, ולזה צריך "זירוז" ביותר שאף במצב כזה צריך לעסוק בתורה ולא יחשוב דהוי בגדר "אנוס" וכו', והבן בס"ד.

ויעוי' ברמב"ם בפ"ג דת"ת הי"ב שכ' דאין ד"ת מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן וכו' אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד וכו', אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו "באהלי החכמים" וכו', עכ"ל ע"ש. ויל"ע בדהוסיף "באהלי החכמים" הא בגמ' לא נזכר זה כלל. וי"ל דאורחא דמילתא נקט דמן הסתם עסק התורה הוי באהלי החכמים בביהמ"ד.

אולם יל"ע מ"ט לא כ' אף לדנלמד מהנ"ל דאל ימנע א"ע מד"ת "אפי' בשעת מיתה", ויעו"ש לעיל בפ"א ה"י שכ' וז"ל, עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנא' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, עכ"ל יעו"ש. וצ"ע מ"ט לא נקט לפסוק דהגמ' הכא "זאת התורה" וגו' דמהתם נלמד דאף "ביום מותו" צריך ללמוד ולא מדכ' פן יסורו וגו', והנו"כ לא עמדו ע"ז. ויל"ע. ושמא ס"ל דמדכ' זאת התורה וגו' א"כ נלמד מזה דאף ביום המיתה איכא לחיוב וללאו דפן יסורו מלבבך וגו', דסד"א שלאו זה שייך דוקא היכא דע"י שילמד אכן "ידע את התורה" וא"כ כשעומד למות לא יהיה עי"ז יהודי שיודע את התורה שכן "עומד למות". ולזה קמ"ל שאף בשעת מיתה צריך ללמוד כדכ' "זאת התורה" וגו' והיינו דאף אז אסור להסיר ד"ת מליבו וצריך להיות "יודע", דקמ"ל דצריך גם למות כיהודי שיודע את התורה ולא רק לחיות כיהודי שיודע את התורה, ולזה הביא הרמב"ם לדכ' פן יסורו וגו' דזה גופא מה שנלמד מזאת התורה וגו', והבן. שו"ר באג"מ ביור"ד ח"א [תשובה קמא'] בד"ה ולפי"ז יש מקור למש"כ הרמב"ם בפ"א דת"ת ה"י דחייב ללמוד וכו' שעמד בזה יעו"ש.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר