הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "הלכה כרב באיסורים"; "לימא כתנאי"; "אמר רב.. אמר רב..."
שבת נד ע"א
והעזים יוצאות צרורות.
איתמר, רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי.
ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה;
רב אמר: ליבש מותר ולא לחלב,
ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה אסור.
ואיכא דמתני לה אהא:
עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב, משום רבי יהודה בן בתירא אמרו: כך הלכה, אבל מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב. ומתוך שאין מכירים - אחד זה ואחד זה אסור.
אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירא.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: הלכה כתנא קמא.
1.
גמרא זו מוסבת על המשנה בדף נב עמוד ב:
משנה. חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו. זכרים יוצאין לבובין. רחלות יוצאות שחוזות, כבולות, וכבונות.
העזים יוצאות צרורות.
רבי יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלין הכבונות.
רבי יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש, אבל לא לחלב.
יש במשנה 3 דעות: "תנא קמא"; רבי יוסי ורבי יהודה. אם היינו צריכים להכריע במחלוקות במשנה לפי כללי ההכרעה הידועים הרי שאין הדבר פשוט.
1.1
מצד אחד, יש כלל שהלכה כרבי יוסי [נגד חברו] מפני שנימוקו עימו, אבל כלל זה – יש אומרים – חל רק כאשר הנימוק מוזכר במפורש, וגם יתכן שאין הלכה כרבי יוסי נגד "תנא קמא" שנחשב כרבים נגד יחיד.
1.2
אמנם, כעיקרון - בדרך כלל - הלכה כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה, אבל אולי אין הלכה כ"תנא קמא" נגד שניהם יחד – גם נגד רבי יהודה וגם נגד רבי יוסי.
2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה יב:
נ הזכרים יוצאים בעור הקשור להן על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות, ובעור הקשור להם על לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים, ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהן, והרחלות יוצאות ואליה שלהן קשורה למעלה על גבן כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה למטה כדי שלא יעלו עליהם הזכרים, ויוצאות מלופפות במטלניות כדי שיהיה הצמר שלהן נקי,
העזים יוצאות ודדיהן ס קשורות כדי שייבש מהן החלב, אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו. +/השגת הראב"ד/ כדי שלא יפלו עליהן זאבים ובמטלניות המרוקמות. א"א אין זה נכון דהא אמרינן (שם /שבת/ נב) בין לנוי בין לשמור אסור.+
2.1
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כ הלכה יב
[ס] כרב דאמר הלכה כר"י [=כרבי יהודה]
וכן פסק ר' יוחנן כת"ק דברייתא
ודלא כשמואל דאמר הלכה כר' יוסי דאוסר בכלן חוץ מכבונות וכן ר' יהודה בן בתירא בברייתא דאמר מי מפיס ע"ש וכו'
אמנם רש"י פירש הא דאמר ר"י הלכה כת"ק פירוש כת"ק דמתני' דבתרוייהו שרי ע"כ:
2.2
מגיד משנה הלכות שבת פרק כ הלכה יב:
העזים יוצאות ודדיהן קשורות וכו'. משנה וגמרא רב ורבי יוחנן העלו הלכה העזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלוב דרב פסק כרבי יהודה דמתני' דאמר הכין ורבי יוחנן פסק כת"ק דברייתא דאמר הכין. ופירש"י ז"ל שכשהוא ליבש מהדקין אותו יפה ואין לחוש שמא יפול אבל כשהוא לחלוב אין מהדקין אותו כ"כ. וה"ר יונה פירש לחלוב אסור מפני שאין דרכן לצאת כן בחול שתכף שהחלב רבה חולבין אותן אבל בשבת א"א לחלוב וקושרין להן בגד והוה ליה משאוי:
ה"מגיד משנה" וה"הגהות מיימוניות" מסבירים אותו דבר, שהרמב"ם פוסק כרב שפסק כרבי יהודה במשנתנו ומתאים לרבי יוחנן שפסק כ"תנא קמא" בברייתא [שמתאים לדעת רבי יהודה במשנתנו] ולא כרבי יהודה בן בתירא בברייתא.
3.
מבנה הסוגייה [כדי להדגיש כמה הערות חשובות ועקרוניות]:
איתמר, רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי.
מחלוקת בין רב ושמואל כמי לפסוק במשנתנו. רב פוסק כרבי יהודה ושמואל פוסק כרבי יוסי. הם לא מנמקים את דעתם. אם לא נתייחס להמשך דברי הגמרא ולברייתא שהיא מביאה ננסה להסביר: שמואל סובר שהלכה כרבי יוסי גם נגד "תנא קמא" וגם נגד רבי יהודה, כי כנראה שהוא סובר שהכלל הוא, שהלכה כרבי יוסי מחבריו. ואילו רב סובר שהלכה כרבי יהודה, ולא מובן מהו נימוקו, שהרי בדרך כלל הלכה כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה.
3.1
ובפשטות משמע מהפוסקים שיש לפסוק כרב נגד שמואל גם לפי מי שסובר שהם נחלקו כמי לפסוק ולא שנחלקו רק במחלוקת עצמאית ["אליבא דנפשייהו"].
4.
המשך הגמרא:
ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשיה;
רב אמר: ליבש מותר ולא לחלב,
ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה אסור.
אומרת הגמרא, שיש אומרים שרב ושמואל נחלקו במחלוקת התנאים במשנתנו אבל מסברת עצמם ["אליבא דנפשייהו"]. ומתעוררת השאלה: הגמרא היתה צריכה להקשות עליהם "לימא כתנאי"!
4.1
ואולי יש לזה מענה בדברי תוס':
תוספות מסכת שבת דף נד עמוד א:
רב אמר ליבש מותר כו' - וא"ת לימא מר הלכה כמר וי"ל משום דאיכא דמפכי להו לתנאי.
כנראה שכוונת תוס' לומר: בבית המדרש קבעו שרב ושמואל עצמם ידעו שיש מחלוקת [שלא מפורשת] במסורת מה אמר כל אחד מהתנאים, לכן רב ושמואל לא יכלו לפסוק במפורש כאחד מהתנאים ולכן אמרו על דעת עצמם. לכן ברור מדוע הגמרא לא הקשתה: "לימא כתנאי".
4.2
ויש להעיר: אם משמעות הביטוי "לימא כתנאי" היא לברר האם מחלוקת האמוראים "דומה" למחלוקת שבין תנאים, הרי שגם כאן יכלה הגמרא לשאול "לימא כתנאי", שהרי אין הכרח לדעת בדיוק מיהו התנא הספציפי, אלא די בכך שיש מחלוקת בין רב ושמואל שמתאימה למחלוקת תנאים במשנתנו.
4.3
אבל אם הביטוי "לימא כתנאי" הוא קושיה – מדוע האמוראים אמרו בשם עצמם כשיכלו לפסוק כאחד מבעלי המחלוקת בין התנאים - אז ברור שאם לא ידועה זהותם המדוייקת של כל אחד מבעלי המחלוקת אי אפשר היה לרב ולשמואל לומר "הלכה כרבי..." [אבל אולי יכול היה לומר: "הלכה כמאן דאמר...", אבל ביטוי זה - "הלכה כמאן..." - 0 מופעים בש"ס].
5.
המשך הגמרא:
ואיכא דמתני לה אהא:
עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב, משום רבי יהודה בן בתירא אמרו: כך הלכה, אבל מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב. ומתוך שאין מכירים - אחד זה ואחד זה אסור.
אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירא.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: הלכה כתנא קמא.
כאן לא מוזכר מה אמר "רב". אבל לתוס' גירסה שונה:
6.
תוספות מסכת שבת דף נד עמוד א :
ר"ת גריס אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר כו' - וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן הלכה כתנא קמא ואתי שפיר איכא דמתני לה לדרב ושמואל דלעיל אהא.
אבל גם מתוס' יוצא שבשלב זה בגמרא המחלוקת בין רב לשמואל איננה מחלוקת עצמאית אלא הם חלוקים כמי לפסוק.
7.
בכל מקרה יוצא, שלפי כל הכללים הלכה כרבי יהודה במשנתנו, כי כך סבר ה"תנא קמא" בברייתא וכך גם פוסקים "רב" ורבי יוחנן".
8.
על כל הנ"ל ראה גם "מתיבתא", הערות כג-כה, וב"ילקוט ביאורים", עמודים שג-שד.
9.
הערה [צדדית"?] נוספת:
נאמר בגמרא:
אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירא.
"הביטוי "ואמרי לה" מלמד שיש מחלוקת בין חכמי הגמרא ["סתמא דגמרא"] מי קבע שהלכה כרבי יהודה בן בתירא. אמר זאת שמואל או שאמר זאת רב יהודה בשם שמואל. הדבר מתמיה! הרי בכל מקרה מדובר בדינו של שמואל עצמו, מה לי אם שמואל "מדבר" בסוגיה, או שמא תלמידו - "רב יהודה" - מדבר בסוגיה בשמו של שמואל, ובעיקר מפני שהביטוי "אמר רב יהודה אמר שמואל" משמעו שרב יהודה שמע זאת במפורש ובמדוייק מרבו - שמואל!
9.1
ועל כן יש לומר: הביטוי "אמר רב יהודה אמר שמואל" מלמד שהתלמיד למד זאת מרבו באופן שכך הוא הבין מדבריו ולא מדובר דדוקא ששמע ממנו [התלמיד מרבו] באופן ישיר ובמפורש, ולכן במקרה כזה יתכן שלא נאמר הכלל שהלכה כרב נגד שמואל, אלא רק אם הגמרא מציינת ששמואל עצמו אמר את הדין [ומתאים יותר לשיטת הרב אברמסקי שתלוי בקביעת עורכי הגמרא].
