הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "חד אמר... וחד אמר..."; "הלכה כרב באיסורים"; "מדשקיל וטרי אליביה"
שבת נב ע"א
אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. לוי בריה דרב הונא בר חייא, ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא. קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא, חלש דעתיה דרבה בר רב הונא. אמר: אימא ליה מילתא כי היכי
דאיתותב דעתיה. אמר ליה: חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת? אמר ליה: הכי אמר אבוך משמיה דשמואל: הלכה כחנניא.
...
תנן התם: ולא ברצועה שבין קרניה. אמר (ליה) רבי ירמיה בר אבא: פליגי בה רב ושמואל:
חד אמר: בין לנוי בין לשמר אסור. וחד אמר: לנוי - אסור, ולשמר - מותר.
אמר רב יוסף: תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי - אסור, לשמר - מותר, דאמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניא.
אמר ליה אביי: אדרבה, תסתיים דשמואל הוא דאמר בין לנוי בין לשמר אסור, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מחליפין לפני רבי: של זו בזו מהו? אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי, כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס, הפרד והגמל והחמור, לאו למעוטי גמל בחטם? –
סמי הא מקמי הא. ומאי חזית דמסמית הא מקמי הא? סמי הא מקמי הא!
(דאשכחן שמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר, דאתמר) רב חייא בר אשי אמר רב: בין לנוי בין לשמר - אסור, ורב חייא בר אבין אמר שמואל: לנוי - אסור, לשמר - מותר. מיתיבי: קשרה בעליה במוסרה - כשרה. ואי סלקא דעתך משאוי הוא - +במדבר יט+ אשר לא עלה עליה על אמר רחמנא! - אמר אביי: במוליכה מעיר לעיר, רבא אמר: שאני פרה דדמיה יקרין. רבינא אמר: במורדת.
1.
מסקנת הגמרא שרב סובר "בין לנוי בין לשמר אסור". זאת אומרת, שאם קשר את הבהמה באופן של שמירה יתירה – אסור לצאת עימה לרשות הרבים.
2.
רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה יא
אין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהם, ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן, ואין הכבשות יוצאות בעצים שמניחים להן בחוטמן כדי שיתעטשו ויפלו התולעין שבמוחן, ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צוארו כדי שכנע ויהיה נוח לחרישה, ולא תצא בהמה בשבכה שמניחין לה בפיה כדי שלא תשוך או לא תאכל, ולא תצא הפרה בעור הקופר שמניחין לה על דדיה כדי שלא ל יינק ממנה השרץ כשהיא ישינה, ולא תצא ברצועה שבין קרניה בין לנוי בין מ לשמר, עז שחקק לה בקרניה יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת, ואם תחבו בזקנה אסור שמא תנתחנו ויביאנו בידו ברשות הרבים וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ ולא תצא פרה בעור שמניחין לה על דדיה כדי שלא יינק ממנה העגל כשהיא ישנה. א"א זה אינו מן הגמ' (שבת נד).+
2.1
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כ הלכה יא:
[מ] כרב ודלא כשמואל דאמר לשמר מותר שמעינן מהכא דפרה אסורה לצאת בחבל שבצווארה לפי שאינה צריכה שמירה ואין להתפחד שמא תברח אבל עגלים וסייחים שרי לפי שקטנים הן...
3.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כ הלכה יא:
ולא ברצועה שבין קרניה לרב בין לנוי בין לשמר אסור לשמואל לשמר מותר וכבר כתבתי למעלה שהלכה כרב.
4.
תוספות מסכת שבת דף נב עמוד א:
אמר שמואל הלכה כחנניא - פר"ח דהלכה כרב דאמר בין לנוי בין לשמר אסור מדמשני אביי ורבא ורבינא דהוו בתראי אליביה ההיא דקשרה בעליה במוסרה
ועוד דקיי"ל דהלכתא כרב באיסורי
הלכך אומר הרב פור"ת דכל נטירותא יתירתא אסור כגון פרה באפסר ובכל נוי בהמה אסור לצאת ...
אדרבה תסתיים דשמואל הוא דאמר כו' - תימה לרשב"א מה ראייה מייתי מדאמר שמואל מחליפין לפני רבי כו' דלכאורה משמע דהא דקאמר לעיל לא למעוטי נאקה באפסר דכל זה מדברי שמואל.
5.
רא"ש מסכת שבת פרק ה סימן א:
ואף על גב דאמר שמואל הלכה כחנניא דאמר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא לית הלכתא כותיה
דהא רב פליג עליה ואמר בין לנוי בין לשמר אסור
ומותבינן עליה דרב ולא קאמרי' תיובתא
אלא פריקו ליה תלתא בתראי ואינון אביי ורבא ורבינא ומדאיכפלו ופריקו כולהו אליבא דרב שמע מינה הלכתא כוותיה
ועוד דקי"ל כרב באיסורי הלכך כל נטירותא יתירתא אסור כגון פרה באפסר וסוס יוצא ברסן או באפסר דרסן שלנו כמו שיר שלהן דלדידן נטירותא דסוס ברסן.
6.
התוס' והרא"ש אומרים את אותם נימוקים מדוע הלכה נפסקה כרב ולא כשמואל.
6.1
נימוק 1.
אביי ורבא ורבינא יישבו את קושית הגמרא על "רב". מכך משמע שאותם אמוראים [שנחשבים כ"בתראי" לעומת שמואל] פוסקים כרב, והכלל הוא שהלכה כבתראי. עניין זה, שהלכה כאותו אמורא שאמוראים אחרים דנים בדעתו נכלל בכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", [או שנכלל בכלל דומה של "סוגיה כוויה"].
6.2
הכלל הנ"ל של "מדשקיל וטרי" לא מוסכם לגמרי. אפשר לומר שהוא תקף רק בסוגיות שבהם הסוגיה טורחת לעסוק בדברי אמורא מסויים [או "תנא" מסויים] אז ניתן לומר שבכך הסוגיה פוסקת כמותו [אע"פ שההוכחות נדחות ואינן הכרחיות].
6.3
ויש אומרים, שלפעמים מחילים כלל זה גם כאשר הגמרא מקשה על אמורא כמה קושיות ומיישבת אותן – וזה מתאים לסוגייתנו. ובעניין זה יש חולקים ואומרים שאם אמורא מיישב קושיה על אמורא אחר אין הוכחה מכך שהוא סובר כמותו, מפני שהוא "רק" עונה לפי שיטת אותו אמורא [בבחינת "ואהבת לרעך כמוך"!].
7.
נימוק 2: הכלל הוא שהלכה כרב באיסורים כאשר הוא חולק על שמואל.
8.
מדוע התוס' והרא"ש נזקקו לשני נימוקים כדי לפסוק כרב, הרי הסיבה השניה היא הכללית והידועה בש"ס, ומדוע יש להביא נימוק נוסף? ויותר קשה, מדוע את הנימוק [שנראה שהוא הנימוק העיקרי] של "הלכה כרב באיסורים" הם מביאים כנימוק שני ולא כנימוק ראשון.
9.
לכן נראה לומר: הכלל של "הלכה כרב באיסורים" [במחלוקתו עם שמואל] תקף רק כאשר אין ספק מהי שיטתו של כל אחד מהם. בסוגייתנו הגמרא הביאה בתחילה ספק מה אמר כל אחד מהם. ספק זה מובא בניסוח "חד אמר... וחד אמר". הגמרא ניסתה להוכיח משני מקורות שונים [אחד מהם ממש מסוגייתנו] מה סובר כל אחד מהם, ורק אחר כך הגמרא מביאה מימרא שברור ממנה מה אמר כל אחד מהם. ויש לומר שגם בסופו של דבר עדיין יש ספק מה אמר רב ומה אמר שמואל, ולכן התוס' והרא"ש מכריעים כ"רב" מפני הנימוק הראשון שהביאו, שכך משמע משלושת האמוראים שנחשבים כ"בתראי" והלכה כמותם. הביטויים החשובים שמוזכרים בקטע זה בסוגיה הם: "חד אמר..."; "תסתיים"; "אדרבה".
10.
ומדוע הראשונים [התוס' והרא"ש] לא הסתפקו בנימוק הראשון? נראה לומר, שאותם שלושת האמוראים חלוקים בעצמם כיצד ליישב את הקושיה מהברייתא על "רב" [ראה בפרשנים, ובעיקר ב"ילקוט ביאורים"], ובמקרה כזה - אולי - אין להסיק מכך שהם פוסקים כמותו
10.1
או אולי בגלל מה שהערנו לעיל, שבמקרה שמיישבים קושיה על אמורא ["רב"] אין הוכחה שסוברים כמותו, וזוהי מחלוקת בין שני ההסברים בראשונים הנ"ל.
11.
חידושי הריטב"א מסכת שבת דף נב עמוד א:
מאי הוי עלה וכו' מיתיבי קשרה בעליה במוסרה וכו'. וא"ת לוקמה כחנניה ולמה טרחו לשנויי כל הני שינויי, י"ל דניחא להו לאוקמה כרבנן ואפי' בשינויי דחיקי, ורבינו ברוך בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דהא דאמרינן הכא מאי הוי עלה היינו משום דלא ניחא לן בסוגיא דלעיל דקא מדמינן הא דהכא דפרה לההיא דחנניה וסבירא לן דלא דמו כלל, דעד כאן לא קאמר חנניה אלא במידי דבעי נטירותא זוטא ועבדי ליה נטירותא רבה כגון גמל בחטם או חתול בסוגר והיינו לישנא דנטירותא יתירתא, אבל במידי דלא בעי נטירותא כלל כגון פרה אפי' חנניה מודה דנטירותא דעבדין לה משוי הוא,
ולהכי שיילינן מאי הוי עלה,
דאי לא [הא] אפשיטא דהא תסתיים שפיר כרב יוסף דרביה דאביי הוא, והיינו דלא אוקימנא השתא להאי ברייתא דפרה כחנניה,
ולפי שיטה זו אף על גב דלגבי פרה הילכתא כרב דאפי' לשמור אסור דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, בההיא דחנניה הילכתא כדפסק שמואל דרב לא פליג בההיא וכן פוסק הרב ר"ז ז"ל, וכן עיקר,
אבל קצת הגאונים ז"ל סבורים דהא דפרה וההיא דחנניה כולה חדא היא כדקא מדמו להו לעיל רב יוסף ואביי, ואומרים דלית הילכתא כחנניה
דשמואל אזל התם לטעמיה דהכא
והכא הא קי"ל כרב באיסורי, ואין זה נכון,
ואומר ר"י ז"ל דאפי' לחנניה לא אמרינן דנטירותא יתירתא לאו משוי הוא. +א"ה, כאן חסר, ואולי ר"ל דחנניה לא שרי אלא חדא נטירותא אף שהיא יתירתא אבל לעשות ב' נטירותא לא שרי, כגון גמל בחוטם ובאפסר, עי' מרדכי בשם ספר התרומה.+ ולכן יש להזהר שלא להוליך בהמה למים בשבת בשני אפסרין.
הריטב"א מחלק בין הפסיקות השונות של שמואל, והוא מסביר מדוע יש פוסקים כשמואל בסוגייא הקודמת שבה פסק שמואל כחנניה, שמדובר בה שנצרכת שמירה פחותה והוא שמרה שמירה מעולה, ושם "רב" לא חלק עליו במפורש.
