מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו
שבת צג ע"ב
א"ר ששת הב"ע כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, ופירש"י ומאי "חייב" דקתני מיתה שנסקל על שהוציא הכלי מרשות לרשות. אולם יעוי' בתוס' שכ' דאינו נר' לר"י, דהא כשהזיד באחד א"כ אינו חייב "חטאת" על השני ששגג בו, דלא "שב מידיעתו" הוא כיון שהזיד בא' מהן וכו', עכ"ד יעו"ש. וכ"כ הרשב"א, והר"ן, והרמב"ן, והריטב"א, להשיג על רש"י דא"א שיתחייב בכה"ג "חטאת" יעו"ש.
והיינו דיעוי' בפ"ג דשבועות (כו:), וכ"ה לעיל (סט.), ובפ"ח דיומא (פ.) ובפ"ק דחולין (ה:), ועוד, דר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ופירש"י ביומא ובחולין שם, אשר לא תעשינה, משמע שאילו ידע לא עשה אבל בשגגה עשה ואשם, דאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ומבטל מעבירה זו ה"ז "שב מידיעתו" ע"ש, [ויעו"ש בחולין בתוס' דהק' מה צריך פסוק למעט לאינו שב מידיעתו הא הוי "זבח רשעים תועבה" וא"כ פשיטא שאינו יכול להביא ע"ז "חטאת", ותי' דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ דאעפ"כ אינו יכול להביא קרבן חטאת וכו' ע"ש]. וא"כ אף הכא הוי "אינו שב מידיעתו" דע"כ שאפי' אם היה יודע שאסור להוציא לאוכל מרשות לרשות ג"כ היה מוציאו דהא הוציא עם זה לכלי במזיד וע"כ דבההיא שעתא לא הוי איכפ"ל מקדושת השבת ואף במזיד היה מוציא לאוכל וא"כ ה"ז "לא שב מידיעתו", וא"כ צ"ע ברש"י.
ונר' דה"נ ס"ל לתוס' בפ"ב דפסחים (כט.) כוותיה דרש"י, דיעו"ש בד"ה ר' נחוניא וכו' שכ' דהקשה ריב"א אמאי פטורין הכא מקרבן מעילה משום קלב"מ הא אמר בהמצניע (צג:) המוציא אוכלים בכלי שגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קלב"מ לא פטר מקרבן, ותירץ כיון דפטר מקרן וחומש וכו', עכ"ל יעו"ש. וא"כ מדס"ל לריב"א, ולתוס' שסתמו כוותיה, דבגמ' הכא איירי דאכן חייב קרבן בנוסף לדחייב סקילה ע"כ דס"ל ג"כ כרש"י דליכא הכא לחיסרון דאינו "שב מידיעתו", דאל"כ לא הוי ס"ל דמתחייב "חטאת" ודו"ק. אולם גופא יל"ע מ"ט באמת לא נפטר מזה מדאינו שב מידיעתו, וכדהק' הכא בתוס' וברשב"א ועוד.
ויש ליישב דדוקא לכלי הוציא במזיד מתוך ידיעה שאסור להוציאו בש"ק וכו' אך לאוכל הוציא בשוגג כש"כ בגמ', וכגון שהוציא "לחם משנה" וחשב שמותר להוציאו בש"ק מדהוי "לדבר מצוה" וא"כ "עשה" דוחה ל"ת וכו' וכו', אולם אם היה יודע שבאמת אסור ולא שייך בזה "עשה דוחה ל"ת" כמובן אכן לא היה מוציאו, וה"ט מדלא רצה שיהיה "מצוה הבאה בעבירה" דכיון שמוציאו מרה"י לרה"ר לצורך "מצוה" דלחם משנה ועונג שבת א"כ לא ניח"ל שיתקיים ע"י "עבירה" כלל ולכן אם היה יודע שאסור להוציאו באמת לא היה מוציאו כלל, ודוקא לכלי הוציא "במזיד" משום דאינו ענין "לדבר מצוה" ולכן בזה לא היה איכפ"ל להוציאו "במזיד", אך לא כן גבי הוצאת "האוכל" דאילו היה יודע על איסורו אכן לא היה מוציאו כלל. וא"כ באמת ה"ה "שב מידיעתו", והיינו דאם היה יודע בשעת הוצאתו דאסור אכן לא היה מוציאו, וא"כ שפיר ס"ל לרש"י הכא, ולתוס' וריב"א בפסחים שם דחייב "חטאת" על האוכל, והבן בס"ד.
שו"ר שכ"כ ליישב ב"מגיני שלמה" הכא עד"ז, דכ' בזה"ל, נלע"ד ליישב, דה"פ כגון ששגג ר"ל דמיירי שלא הוציאן כי אם מחמת שוגג, דבמזיד לא היה עובר על האוכלין כגון שלא היו צריכין לו כ"כ או שהוא דבר מועט שיעורו כגרוגרת לחוד דבדבר זה לא היה מתיר עצמו למיתה אילו היה "מזיד", ולא הוציאן אלא מחמת שהיה "שוגג", אבל הכלי מיירי שהיה צריך לו מאוד ומחמת זה עבר עליה אפי' במזיד, וא"כ "שב מידיעתו" הוא וכו', עכ"ל יעו"ש. והוא כש"כ בס"ד. וכן יעוי' בחי' החת"ס שכ' ליישב הכי, ואח"כ ציין למג"ש שכ' הכי יעו"ש.
