מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

סוד ה' ליראיו

שבת פה ע"א

ומנלן דהא דקים להו לרבנן דחמשא בשיתא מילתא היא, דאר"ח ב"ר אבא א"ר יוחנן מאי דכ' לא תסיג וגו', ופירש"י ומנ"ל דהא דקי"ל לרבנן, בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה לידע כמה יונקים, שלא תתמה לומר מי הודיע לבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן, עכ"ל רש"י ע"ש.

אולם צע"ג בזה, דהא בכל הש"ס מצינו שאמרו חז"ל דברים נסתרים בלי שום מקור, ואין הבריות תמהות ח"ו מנ"ל לרבנן דברים אלו, דהא כ' בתהלים (פכ"ה פי"ד) דסוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ומזה יודעים חז"ל לכל "סודות הבריאה" וכבפ"ק דסוטה (ד:) דכ' דהא דבן עזאי ידע לשיעור ביאה אע"פ שלא בא על אשה מעולם משום דסוד ה' ליראיו ע"ש. וכן יעו"ש לקמן (י.) ובסנהדרין (מח:) דכ' היכי דמי פדגרא [שם חולי שאוחז ברגלים, רש"י], כמחט בבשר החי, מנא ידע וכו' איכא דאמרי מיחש חש ביה וכו' ואיכא דאמרי סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם יעו"ש. וכן יעוי' במשנה בידים (פ"ד מ"ג), והובא בגמ' ברפ"ק דחגיגה (ג:) דבכה ר' אלעזר ואמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם וכו' ע"ש. וכן יעוי' בספ"ב דנדה (כ:) דההיא איתתא דאייתא דמא לקמיה דר"א הוה יתיב ר' אמי קמיה, ארחיה, א"ל האי דם חימוד הוא כו' קרי עליה ר' אמי סוד ה' ליראיו ע"ש. וכן יעוי' לעיל בשבת (עז:) דכ' דהא דנקרא הסודר שהת"ח מתעטפים בו "סודרא", ע"ש שסוד ה' ליראיו יעו"ש, והיינו דכל מציאותם של הת"ח בבחינת "סוד" שזוכים תמיד לגלות את סודות ה' והבריאה כולה תוך כדי לימודם ולצורכו גופא וזה מלווה אותם תמיד כמו בגדיהם שמלוה את האדם תמיד, ולזה נקרא "בגדו" דהת"ח "סודרא", ודו"ק. וכן יעו"ש בשפ"א שכ' דלולי פירש"י נראה לפ', דהסודר הוא מלבוש על הראש בלבד וכו' ועיקר השכל והנשמה בראש, לכן נקרא "סודרא" ע"ש הנשמה, עכ"ד יעו"ש. והיינו דבראש זוכים לדעת לכל סודות הבריאה ולזה נקרא כן, וכש"נ. וע"ש בח"א מהרש"א בזה. וא"כ צע"ג ברש"י.

וכן יעוי' הכא בס' גליוני הש"ס להגרי"ע ז"ל שציין לרש"י בסנהדרין (נה:) שכ' דקים להו לרבנן דבת ג' שנים ויום א' שוב אין בתוליה חוזרים וכו', וכן ציין לר"ה (יג.) ונזיר (לט:) ועוד דוכתי שמצינו כה"ג דקי"ל לרבנן בסודות הבריאה יעו"ש בגה"ש ובגמ' הנ"ל, אולם לא הוזכר ע"ז בגמ' שם שום מקור מהתורה לזה ולא חיישי' שיאמרו הבריות "מי הודיע שיעור וידיעה זו לחז"ל ואיך יכלו לעמוד על כך" וכו', והיינו טעמא דסוד ה' ליראיו, וא"כ מהו שפירש"י הכא דזהו דמביאה הגמ' לדכ' בתורה לא תסיג וגו' שלא יאמרו הבריות וכו', וצע"ג.

ובאמת יעוי' בתוס' שבי' לגמ' באופ"א, שכ' בזה"ל, וקי"ל לרבנן וכו', ואומר ר"ת דמ"מ איצטריך קרא, דאי לאו קרא הו"א אע"ג דלא ינקי איכא עירבוב ואסור קמ"ל קרא דבכה"ג ליכא עירבוב, ובקרא לחודיה נמי לא סגי וכו', אבל השתא דקי"ל לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא, עכ"ל תוס' יעו"ש. והיינו דאכן ברור דאם חז"ל קים להו "דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי" דכן הוא בלי ספק ואי"צ לזה שום מקור וראיה, דסוד ה' ליראיו, והא דאיצטריך לקרא מדסד"א דאע"פ שלא ינקי אסור וקמ"ל שמותר, ואתי שפיר. אולם רש"י צע"ג.

וה"נ צ"ע בדאיתא בגמ' לקמן (פט.) דאף מלאך המות מסר למרע"ה מתנה שנא' ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים, אי לאו דאמר ליה מלאך המות למרע"ה מי היה ידע, ופירש"י הלא בתורה לא נכתב, עכ"ל ע"ש. וצ"ע הא אכתי סוד ה' ליראיו ובפרט מרע"ה "שעלה למרום" ולא אכל ולא שתה וכו' דהיה דומה ממש למלאך ה' צבאות וכו' וכו' וא"כ י"ל דמכח זה ידע להקטיר קטורת בשעת המגפה וכו', שכן ברור דחז"ל וביותר "הנביאים" ידעו אף מה שלא נכתב בתורה וא"כ כ"ש גבי מרע"ה שהיה "גדול הנביאים" דידע לכל סודות הבריאה וכו', וא"כ צ"ע בגמ' וברש"י בזה.

וידידי ר"א קמפנר שליט"א רצה ליישב, דהא דאמרי' "סוד ה' ליראיו" אצל "תנאים ואמוראים" היינו דוקא כשידוע הדבר אצל שאר בנ"א ולא רק לקב"ה, דעד כמה שידוע עכ"פ לשאר בנ"א על כן הקב"ה "מגלה" זאת לחז"ל, וכגון אצל בן עזאי שגילו לו לשיעור ביאה שכן גלוי הדבר אצל שאר בנ"א שנשאו אשה, וכן גבי הפדגרא שידעו דהוי כמחט בבשר החי דבר גלוי הוא אצל שאר בנ"א. אך לא כן כשאין הדבר ידוע לשאר בנ"א כלל דלא בהכרח שיגלהו הקב"ה לחז"ל, וזהו דמקשה הגמ' לפי"ד רש"י מנלן דהא דקי"ל לרבנן וכו', והיינו בגוונא שלא ידוע לשאר בנ"א כלל, עכ"ד ידידי שליט"א. ובזה אתי שפיר תי' הגמ' דאמר רשב"נ א"ר יונתן דכ' אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ שהיו בקיאים בישובה של ארץ וכו', וערש"י דהאמוריים היו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר, ולכאו' קשה מה זה ענין לקו' הגמ' מנין שחכמים בקיאים ביניקת האדמה במאי דהאמוריים הגוים היו בקיאים בזה.

אולם למש"נ אתי שפיר, דכיון דעכ"פ מצינו שיש בני אדם שבקיאים בדבר זה כאותם גוים שגרו בארץ ישראל לפני שבאו לשם בנ"י, א"כ שפיר אפשר לסמוך על דברי חז"ל בזה דודאי שהיו בקיאים בזה משום שסוד ה' ליראיו, דבדבר שגלוי לאחרים אכן הקב"ה מגלהו לחז"ל, ודו"ק. ובזה אתי שפיר אף הגמ' לקמן גבי הקטורת שמסרו מלאך המות למרע"ה וכ' דאי לאו דא"ל "מי הוה ידע", דכיון שסוד הרפואה ע"י הקטורת לא נודע לאיש בעולם א"כ ליכא בזה סוד ה' וגו' וא"כ ע"כ דידעו מרע"ה מדא"ל מלאך המות ולא "מעצמו", ודו"ק.

אולם יל"ע מאי נפק"מ אם אחרים יודעים ע"ז א"ל ומ"ט איכא לסוד ה' דוקא כשיודעים ע"ז כבר אחרים, וככל דברי הנבואה לנביאים ובפרט למרע"ה שכן לא ידעו אחרים ע"ז ואעפ"כ גילה להם הקב"ה "סודו", וכן יעוי' בס"פ "שירה" [המיוחס לדהע"ה] שכ' בזה"ל, כלבים אומרים בואו נשתחוה וגו', ר' ישעיה תלמידו דרחב"ד התענה פה' תעניות אמר כלבים שכתוב בהן והכלבים עזי נפש וגו' יזכו לומר שירה, ענה לו מלאך מן השמים ואמר לו ישעיה עד מתי אתה מתענה ע"ז וכו' מיום שגילו "סודו" לחבקוק הנביא לא גילה דבר זה לשום בריה בעולם אלא בשביל שתלמידו של אדם גדול אתה שלחוני מן השמים ליזקק אליך ולהגיד לך וכו', עכ"ל הפרק שירה יעו"ש. ומבואר דאיכא "סודות" שמגלה הקב"ה אע"פ שאינו ידוע לאף אדם בעולם, ופשוט וא"כ צ"ע בזה.