סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

 

לשים קץ לשכחה / הרב דוב ברקוביץ

שבת קלח ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

הקושי של רבים בלימוד הגמרא מעיד שהגיעה השעה לשוב אל ה"פלא" שבלימוד החז"לי שנשתכח. ללמוד את הלכות טומאה וטהרה כמורות דרך ליחסים בין אדם למרחב, לכלים, לדומם ולחי שסביבו

לפני שבוע כתבתי על מחלוקת התנאים בין "רבותינו שביבנה" לבין רשב"י בשאלה אם לעתיד לבוא תישכח התורה מישראל. בשעת כתיבת הדברים מצאתי את עצמי מהרהר מחשבות כואבות: האם התקופה שלנו שבין שיבת ציון לבין כינון עצמיות רוחנית ישראלית היא התקופה שנידונה במחלוקת הגדולה ההיא?

הגמרא העמידה את המחלוקת בכך שלדברי "רבותינו" לא תיאבד ידיעת התורה כליל, אלא תישמר ידיעת מצוות התורה וההלכה הפסוקה ותישכח "פלאיות" התורה, כלומר היכולת לדון בשאלות הלכתיות מתוך חיבור ליסודות הנבואה ובירורים הקשורים לציפית ה"קץ". לעומת זאת, לפי רשב"י לא יישכח מימד ה"פלא" שבחכמת התורה, אלא יתגבר הפילוג והשחיתות בין לומדי התורה, יתרבה השימוש לרעה בכוח הטמון בידע התורני לשם ניצול הציבור ותפיסת עמדות שררה לצרכים אישיים. לגבי שיטת רשב"י בסוגיה אינני רוצה להרחיב על המצב של תקופתנו. ישנו צורך חיוני ביותר היום לכונן את התורה בחברה הישראלית ככלי ליצירת חיים, ובשל כך, ראשית המאמץ חייב להיות יצירת אמון של הציבור בלומדי התורה במלמדיה ובפוסקיה.

ארחיב את הדיבור בשאלה השנייה: מה נאבד מיכולת הדיבור התורני על מצוות התורה ועל פסיקת ההלכה שעה שנעלם הקשר עם ה"פלאי" שבחכמת התורה? נתבונן שוב בדוגמא המובאת בסוגיה לשכחת התורה העתידית: "עתידה אישה שתיטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין".
 

הגיונו של רבא

בדיון בגמרא מתברר שנקודת ההעלם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קשורה להבחנה דקה בדיני טומאת כלים. נקודת השכחה נובעת מחוסר היכולה להתמודד מסברא בבירור שגדולי אמוראי בבל ידעו להתמודד אתו: לטומאה ישנן תכונות דינאמיות - היא מתפשטת ממקור הטומאה למרחב או לעצמים שבסביבתה. למשל בטומאה החמורה ביותר, טומאת המת, הטומאה "בוקעת ועולה" עד הרקיע אלא אם תיחסם על ידי מבנה או עצם אחר. התכונות השונות של התפשטות הטומאה נקבעות בהתאם למקור הטומאה, לחומר של הכלי בו הוא נמצא ולצורת ה"חלל". הביטוי "אב הטומאה" מסמן את כוח ההמשכיות בו הטומאה מתפשטת – כמו הענקת חיים של אב לבן ולדורות הבאים. במקרה של כיכר התרומה נשאלת השאלה - במצב שהכיכר נמצא בתנור על יד שרץ מת, המהווה "אב הטומאה", האם הטומאה מתפשטת מנבלת השרץ ישירות אל ככר התרומה (ועושה אותו "דור ראשון" לטומאת האב, מה שיש בו כוח ליצור עוד "שני דורות" של טומאה, כלומר שכיכר שיטמא על ידו יוכל לטמא כיכר נוסף)\ או שמא נבלת השרץ מטמאת את התנור, בו נמצאים הכיכר והשרץ, והתנור מטמא את כיכר התרומה (ועושה אותו "דור שני" לטומאת האב, מה שיש בו כוח ליצור רק עוד "דור אחד" של טומאה)?

בשיח ההלכתי הקיים היום, ובתודעה התורנית הנוצרת ממנו, שאלה זו נשמעת טכנית ופרטנית. היא מצטיירת כשאלה שצריך להשיב עליה הלכה למעשה, כפי שהיום צריכים לדעת האם כוס שמוזגים לתוכו תה הוא כלי ראשון או כלי שני לעניין איסורי בישול בשבת. אלא שהיכולת להבין את מימד ה"פלא" בשאלת הכיכר מעבירה אותנו למישור שונה לחלוטין בחכמת התורה.

שאלת הכיכר והשרץ מעמידה בפנינו פרדוקס, סתירה פנימית בהלכות טומאת כלים. השרץ המת מטמא את הכלי בו הוא נמצא לא רק דרך מגע ישירות עם הכלי, אלא גם דרך האוויר – למשל, אם היה תלוי בחללו. נראה פשוט שאם הכלי נעשה "דור ראשון" לשרץ דרך האוויר, בלי מגע ישיר עם גוף השרץ המת, אזי נחשב הכלי כמה שטומאת השרץ ממלאת את כל חללו. משתמע מכך שאם חלל הכלי נחשב כמלא בטומאת השרץ - אזי גם הכיכר הנמצא בכלי, כמו הכלי עצמו, צריך להיטמא כ"דור ראשון" לשרץ. לא נפרט כאן את החשיבה הפלאית של רבא שידע להסיק מהלכה נוספת בטומאת כלים את הגיון הפרדוקס הבא: הכלי נחשב ראשון לטומאה מתוך אוירו, כאילו נגע בשרץ עצמו, אבל הכיכר הנמצא באותו אוויר נטמא מהכלי ולא מהאוויר של הכלי, ונעשה רק שני לטומאה.

טענת הגמרא היא שהיכולת להגות סברא כזו של רבא - סברא שהיא גם מקורית וגם מכירה בכללי ההיגיון המיוחדים של חכמת התורה, שאינם נראים תמיד עקביים במונחי החשיבה הרגילים - יכולת זו תיעלם לעתיד לבוא.
 

לא גזירת הכתוב

ממה נובעת שכחה שכזו, ומה תוצאותיה?

על פי דברי הגמרא השכחה בתחום פסיקת ההלכה תיגרם מהניתוק בין תחום זה לבין תחומים שונים לחלוטין בחכמת התורה, כגון ידיעת יסודות הנבואה ובירורי הקץ. איננו יודעים מה בדיוק התכוונו אמוראי בבל כשהעמידו תחומים אלו כביטוי ל"דבר ה'" המשלימים ומכוננים חשיבה הלכתית. ננסה בכל זאת לעמוד על משמעויות המסתעפות מעניין הכיכר, שהוא בוודאי רק קצה חוט.

בהנחה ההלכתית שטומאה מתפשטת נמצאת תובנה עמוקה אודות יסוד המוות בעולם והדרך שהתורה מבקשת שהאדם יתייחס אליו. ידוע, למשל, שכוח "דינאמי" זה של טומאה בנבילת השרץ קיים רק שעה שעוד נמצא בנבילה שריד מכוח החיים שהולך ונעלם, כלומר שהטומאה קיימת בה רק כאשר כוחות החיים ונשיית המוות קיימים בצוותא. דיוני חז"ל בהלכות טומאת שרץ נערכים מתוך ההכרה בזיקה שבין תופעת החיים והתפשטות המוות על פי חכמת התורה. ה"פלאיות" בדיון נובעת מהיכולת לדון בפסיקת ההלכה מתוך מרקם המושגים המשותפים ליושבי בית המדרש של תפיסה זו.

גם ההלכות הדנות בהתפשטות הטומאה בכלים אינן גזירות הכתוב או הלכה למשה מסיני. יש בהן היגיון פנימי המיוסד על השפה המיוחדת של גילוי דבר ה' בתורה, שמלמד רבות על כוחות החיים שבכלים העשויים מחומרי יסוד שונים, על היחס במובן זה בין כלים למאכלים, וביניהם לבין גוף האדם.

חלק מה"פלאיות" של הסוגיה עצמה הוא בכך שקיים קשר הדוק בין הלכות מתיחת אוהל בשבת לבין הלכות טומאת הכיכר בכלים. הלכות אלו נראות רחוקות מאוד זו מזו מבחינה "טכנית" ומעשית.

לאמתו של הדבר, כפי שהיה ברור מאליו לעורך הסוגיה שחיבר ביניהם, הן מבוססות יחד על משנה הלכתית אחת אודות האופן שתודעת האדם משיגה את ה"חללים" שבסביבתו - הן אלו הנוצרים בכלים והנידונים בהלכות טומאה, הן אלו הנוצרים במתיחת אוהל הנידונים בהלכות שבת. יטען מי שיטען שזוהי דרשה שלי אודות עריכת הסוגיה; אטען אני שמי שיטען ככה נמצא במצב של שכחת התורה ממה שהסוגיה מכנה "פלאיות" בחכמת תורה, המבססת את עקרונות ההלכה.
 

לידה שלאחר השכחה

לשכחת התורה בדורנו תוצאה חמורה – ייבוש הנפשות של רבים מהלומדים. רבים מהדיונים של הגמרא נראים בעיניהם, למשל, של תלמידים בישיבות תיכוניות ואף בישיבות ההסדר, כמאולצים, השאלות סתמיות או, גרוע מכך, כלא קשורות זו לזו או כפרטניות ללא זיקה להרחבת הדעת. בראש ובראשונה נשמעת הטענה שהגמרא אינה רלוונטית, לא ברור מה היא תורמת לקיום האדם ולצרכי נפשו.

לימוד חסידות ומחשבת ישראל, על כל חשיבותן לעיצוב הדעת והאישיות, אינן מהוות תחליף לתורה שבעל פה המהווה גשר בין עומקה של חכמת התורה לבין המעשה החי. המשימה בלימוד ובהוראת תושב"ע היא לא להקטין את הדיון ההלכתי על ידי חיבור לשאלות "אקטואליות" בכדי לנסות ו"להחיות" אותה. המשימה היא לחשוף את הדיבור ה"פלאי" המסוגל להרוות נפשות יבשים ולהאיר את סוגיות הקיום המעסיקות אותנו.

בשלשלת חסידות איז'ביצא קיימת "תורה" שעוברת מדור לדור - פושטת צורה ולובשת צורה - בעניין שכחת התורה. לפי תורה זו יצירת מהות רוחנית חדשה בעולם מלווה תמיד בסוג של תרדמה בתודעת האדם, כמו בהסתרת הפנים בימי המן שהביאה לסוף תקופה הנביאים וללידה חדשה של גילוי התורה דרך החכמה כבבית שני. רק "תרדמת" אדם הראשון היא שאפשרה להקב"ה לברוא מציאות אלוקית חדשה ביצירת אישה - "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם ויישן" וכו. במי השילוח פרשת וישב נמצא, "כי כל הולדה לא תבוא רק על ידי הסתרה ושכחה כמו הגרעין הנזרע לא יצמיח בלתי אם יכלה בעפר וירקב, וכן הטיפה חיים שיורד מהמוח לא יוכל לבוא לידי הולדה עד שיתעבה ויתגשם בזרע אנשים. כי בזה הרגע נפסק ונשכח דעת האדם. ובאם היה האדם עומד תמיד בדעתו נגד בוראו, לא היה יכול לבוא לידי הסתר ושכחה הזאת שיבא ממנה הולדה".



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר