הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: דבר שאינו מתכוון; מלאכה שאינה צריכה לגופה
שבת מב ע"א
אמר רב: לא שנו אלא להפשיר, אבל לצרף - אסור. ושמואל אמר: אפילו לצרף נמי מותר. לצרף לכתחילה מי שרי? אלא, אי איתמר הכי איתמר, אמר רב: לא שנו אלא שיעור להפשיר, אבל שיעור לצרף - אסור. ושמואל אמר: אפילו שיעור לצרף מותר.
למימרא דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה? והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ. ואי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון - אפילו של עץ נמי! –
בדבר שאין מתכוין - סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה - סבר לה כרבי יהודה. אמר רבינא: הלכך קוץ ברשות הרבים - מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא.
1.
הגמרא מסבירה ששמואל פוסק בדין של "מלאכה שאינה צריכה לגופה" שחייב, כשיטת רבי יהודה נגד רבי שמעון, ובדין של "מלאכה שאינו מתכוון" הוא פוסק דווקא כרבי שמעון ונגד רבי יהודה.
2.
הפרשנים מסבירים שבקושייתה סברה הגמרא שיש קשר הדוק בין שני הנושאים, ומי שסובר כרבי שמעון ב"מלאכה שאינו מתכוון" צריך לסבור כמותו גם ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה", שפטור.
3.
נראה לומר, שהקשר הוא בכך, שרבי שמעון קובע שעיקר האיסור תלוי במחשבת האדם [לפחות לגבי איסורי שבת בהם נדרשת "מלאכת מחשבת"], ולכן בשני הנושאים הוא פוטר או אפילו מתיר, ואילו רבי יהודה מחשיב יותר את הפעולה עצמה [וכפי שהיא נראית לאחרים = "פעולה אוביקטיוית"].
ולפי זה יש צורך לחפש הסבר לשיטת שמואל.
4.
ונראה לומר: שמואל סובר סברא "ממוצעת" [כמו שלמדנו דבר דומה בסוגיה בדף הקודם לגבי דעה שהיא "המכריע"], כלומר: לגבי "דבר שאינו מתכוון" הוא סובר כרבי שמעון, מפני שמבחינה מעשית נראות שתי פעולות: העברת ספסל ממקום למקום ועשיית חריצים באדמה על ידי הספסל, ולכן רק מחשבת האדם היא הקובעת [כרבי שמעון], אבל לגבי "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שבדרך כלל מדובר במקרה שהאדם המבצע צריך את התוצאה שאינה רגילה לפעולה כזו, ואינה נראית לעין כל, כמו כיבוי נר, שכולם מבינים – [כך זה הנוהג שבעולם] שמטרת הכיבוי היא לשם הכיבוי עצמו שלא יהיה אור, ולא כדי שהנר לא יתקלקל. ולכן במקרה כזה מחשבת האדם "רחוקה" מהמטרה הגלויה והמשוערת על ידי אנשים אחרים – כאן שמואל פוסק כרבי יהודה שכן חייב.
5.
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ב:
המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, * ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים, הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה.
+/השגת הראב"ד/ וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה. א"א כמה מעורבבין דבריו, ואם הוא מכבה למה אינו חייב אף על פי שאינו מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר' יהודה ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה (שם /שבת/ קלד) אמרינן ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בי"ט אבל לא בגחלת של עץ, ועוד דבמסכת יומא (לד) אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביום הכפורים שרינן ליה בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור.+
6.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלד סעיף כז:
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה (פב) יכול לכבותה, בין אם היא (פג) של מתכת (פד) בין אם היא לה של עץ, (פה) והרמב"ם <כא> אוסר בשל עץ.
7.
ט"ז אורח חיים סימן שלד ס"ק כא:
(כא) (פמ"ג) אוסר בשל עץ. - דשייך בו כיבוי מן התורה אם רוצה לעשות פחמין ממנו ואף ע"ג דזה המכבה אינו מכוין לזה וה"ל מלאכה שאצ"ל מ"מ פוסק כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב עליה
ודעה קמייתא שהיא דעת הטור פוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל אין בו אלא איסור דרבנן ובמקום הזיקא לא גזרו: תשלום דיני כבוי והדלקה נתבאר בסי' רע"ז:
הוא מסביר את דברי השולחן ערוך, שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, ואילו הטור פוסק כרבי שמעון. למעשה יוצא שהרמב"ם פוסק כשמואל בסוגייתנו. אגב, כדאי להעיר: לא מצינו דעה שתפסוק להיפך, כרבי שמעון ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה", שפטור, וכרבי יהודה ב"דבר שאינו מתכוון", שאסורה.
8.
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן שלד ס"ק כא:
הטור [סימן רעח] ושאר פוסקים פסקו כרבי שמעון, והר"מ ז"ל פוסק כרבי יהודה. והמחבר לא הכריע בכאן, אף דיעה ראשונה בסתם, מדכתב והרמב"ם כתב, יש לומר דהוה וי"ו במקום אבל, וכמו אבל הרמב"ם אוסר, ולא הכריע.
הוא מסביר, שהשולחן ערוך עצמו [רבי יוסף קארו], שמביא את שתי הדעות, למעשה לא מכריע בעצמו בין הרמב"ם והטור.
8.1
הערת אגב: יש דיון אצל האחרונים כיצד היא ההכרעה כאשר בשולחן ערוך מובאות שתי דעות, ותולים זאת באופן הניסוח: אם כתוב "ויש אומרים" או באופן סתמי, או כמו כאן, שהשולחן ערוך מזכיר במפורש את הרמב"ם [כך הוא מזכיר כ-25 פעמים בשולחן ערוך את שמו של הרמב"ם שחולק].
9.
המשך דבריו:
... ודבר שאין מתכוין, לרבי שמעון שרי באין פסיק רישיה, ולרבי יהודה אסור.
ויש אומרים לרבי יהודה מדרבנן, ויש אומרים לרבי יהודה מן התורה. ועיין שבת קל"ג [ע"א] אביי אמר, לרבי יהודה צריך קרא, משמע מן התורה, עיין חדושי הרשב"א שם [ד"ה אמר]. ויש לומר לרבא אינו כן, ואפילו תימא לאו דוקא.
והלכה כרבי שמעון באין מתכוין, ואף הר"מ ז"ל [שבת א, ה] פוסק כן, ואי"ה יבואר עוד. עיין רש"י ביצה ח' א' ד"ה פטור, מקלקלים פטורים. ...
10.
ויש להעיר: הרי בסוגייתנו משמע ש"רב" חולק על שמואל, והכלל הוא שהלכה כרב באיסורים! ויש לומר: הלכה כרב באיסורים נגד שמואל רק כאשר הם חלוקים בדעותיהם שלהם, ולא כשהם חלוקים כיצד לפסוק במחלוקת תנאים.
10.1
וראה בפרשנים שדנים גם בשאלה: מהו המקור במשנה שבה חלוקים רבי שמעון ורבי יהודה.
