הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: אישתיק; רבי יהודה ורבי מאיר; תיקו
שבת לח ע"א
בעו מיניה מרבי חייא בר אבא:
שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת, מהו? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. למחר נפק דרש להו: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, ולא שנא. מאי ולא שנא? רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להיתירא: מבשל הוא דקא עביד מעשה, במזיד - לא יאכל, אבל האי דלא קא עביד מעשה - במזיד נמי יאכל. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא: מבשל הוא דלא אתי לאיערומי - בשוגג יאכל, אבל האי דאתי לאיערומי - בשוגג נמי לא יאכל.
1.
הגמרא אומרת שרבי חייא בר אבא שתק כששמע את הבעיה [ולא מוזכר בסוגיה מיהו החכם שהציג את ה"איבעיא"], ורק "למחר נפק דרש להו...", כלומר, רק למחרת הוא מצא מקור שממנו ניתן לפשוט את הבעיה. מדוע ה"סיפור" חשוב, ומה פירוש "דרש להו"?
2.
רש"י מסכת שבת דף לח עמוד א:
המבשל בשבת - משנה היא.
ונראה לומר: רבי חייא בר אבא ניסה לפשוט את הבעיה על פי המשנה/ברייתא שהובאה בדיון המפורט במסכת חולין, ולכן לא השיב מייד, מפני שלא ניתן לפשטה מהמשנה במסכתנו – מסכת שבת.
3.
להלן מה שכתבנו על סוגיה זו במסכת חולין והם נידונים גם בסוגייתנו אצל הפרשנים, וראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כו:
4.
חולין דף טו:
בגמרא:
אלא אמר רב אשי: רבי יהודה דמבשל היא, דתנן: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר...
בסוגייתנו מובאת מחלוקת בין רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר. הביטוי "תנן" מלמד שזוהי משנה, אולם המשנה היחידה שקשורה בנושא היא זאת במסכת תרומות:
4.1
משנה מסכת תרומות פרק ב משנה ג:
[ג] המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם מזיד לא ישתמש בהם המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור:
במשנה מובאת רק דעה אחת המתאימה לדעת רבי מאיר בסוגייתנו. לכן נראה לומר שבסוגייתנו מדובר על "ברייתא" ולא על המשנה, ולכן יש גורסים "דתניא" במקום "דתנן".
4.1.1
אולם ניתן לומר שאמנם מדובר בברייתא, אלא, שהברייתא עצמה מבוססת בעיקרה על המשנה במסכת "תרומות", ולכן במקרה כזה אפשרי שהפתיחה לברייתא גם היא תנוסח בלשון "דתנן" [כך גם בדף הקודם – חולין דף יד].
4.2
נצרף לזה גם את המשך הסוגיה:
בגמרא:
ונוקמה במזיד ורבי מאיר! לא סלקא דעתך, דקתני דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל, אף הכא נמי לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל
אחרי שהגמרא העמידה את משנתנו כרבי יהודה, שואלת הגמרא שניתן להעמידה גם כרבי מאיר [בברייתא לעיל]. מובא בפרשנים ["מתיבתא", הערה ט] שהגמרא "מעדיפה" להעמיד את משנתנו כרבי מאיר [בברייתא] מפני שהכלל הוא: "סתם משנה" – רבי מאיר.
4.2.1
למעשה יש להקשות "חזק" יותר, שהרי המשנה במסכת שבת [הסוגיה בתחילת המאמר] היא כרבי מאיר בברייתא, ושם, בשבת, גם היא "סתם משנה". מצד שני ניתן אולי לטעון, שאין קשר הכרחי בין "רבי מאיר" במשנה ל"רבי מאיר" בברייתא. אולם אם נסכם כל הנ"ל יחד נוכל לומר שהברייתא לעיל מרחיבה את המשנה במסכת שבת, ולכן היא שוות ערך ל"משנה", ולכן מאד מתאים לומר שמשנתנו "סתם משנה" מתאימה לרבי מאיר במשנה במסכת שבת וב"ברייתא" [שהיא עצמה גם "נחשבת" משנה].
5.
המשך הגמרא שם:
תני תנא קמיה דרב: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, ומשתיק ליה רב. מאי טעמא משתיק ליה? אילימא משום דסבירא ליה כרבי יהודה, ותנא תני כרבי מאיר, משום דסבירא ליה כרבי יהודה, מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה? ועוד, מי סבר לה כרבי יהודה? והאמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה - מורי להו כר' מאיר, וכי דריש בפירקא - דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ!
הביאו "ברייתא" לפני האמורא "רב". והוא השתיק את הדובר. הגמרא מניחה ש"רב" השתיק את הדובר מפני שדבריו הם כרבי מאיר בברייתא ואילו רב פוסק כרבי יהודה בברייתא.
5.1
שואלת הגמרא שתי שאלות:
א. האם "רב" לא יכול "לשמוע" את דעת רבי מאיר?
ב. הרי רב עצמו פסק לתלמידיו כרבי מאיר ו"רק" בציבור – שיש בהם "עמי ארצות" – פסק כרבי יהודה – לחומרא.
5.2
והגמרא מסבירה ש"רב" השתיק את הדובר מפני שציטט את הברייתא לגבי "מבשל" ולמעשה מדובר ב"שוחט" ולא מתאים לשיטת רבי מאיר ב"מבשל".
6.
הפוסקים דנים בהרחבה כמי ההלכה בנושא של "מבשל בשבת" [ראה "מתיבתא", הערה יד, וב"ילקוט ביאורים" עמוד קפב-קפג]
6.1
תוס' בסוגייתנו אומר: "מורי להו כרבי מאיר, משמע שכך הלכה" – כלומר, הלכה כרבי מאיר, שהמבשל בשבת בשוגג מותר לאכול בו ביום, אפילו לעצמו.
6.2
רוב הראשונים פסקו כרבי יהודה, בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים [ההבדלים הם גם לגבי "מזיד"].
7.
מסבירים הפרשנים שמחלוקת הראשונים תלויה בכמה שאלות עקרוניות:
7.1
ישנו כלל שבמחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה. אולם שיטת רב [במסכת עירובין דף מז] היא, שכלל זה איננו מוחלט [וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קפג, בהערה לב: האם רב סובר שרק "מטין כרבי יהודה", כלומר יש להעדיף את שיטת רבי יהודה, ויש שאומרים שרב לא סובר כלל את הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר] – ולכן רב הורה בסוגייתנו כרבי מאיר - מתאים לתוס' בסוגייתנו.
7.2
אולם "להלכה" נקבע שכלל זה הוא כן מוחלט, ולכן הלכה כרבי יהודה אף בסוגייתנו – שיטת רוב הראשונים בסוגייתנו. [יוצא אפוא שהם פוסקים לא לגמרי כשיטת רב].
7.3
רב עצמו כשלימד ברבים סוגייה זו – פסק כרבי יהודה [לחומרא] מפני עמי הארץ. בימינו רבים הם המזלזלים בזה, ולכן יש לפסוק כרבי יהודה [כמו רב שפסק כרבי יהודה כשיש חשש לזילזול בבישול בשבת]
8.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קפג [ובהערה ל], שמביא מהגר"א שפוסק כתוס' - כרבי מאיר - ולא חושש לעמי ארצות, מפני שאנו נחשבם "בני תורה" ולא "עמי ארצות" [לפי תוס' במסכת ביצה דף ו].
9.
ולגבי כל הדיון הנ"ל נראה שניתן להוסיף ביאור: הכלל ש"הלכה כרבי יהודה" נגד רבי מאיר יתכן והוא תקף רק כשהמחלוקת ביניהם היא במשנה ולא בברייתא, והרי המחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר בסוגייתנו היא בברייתא. ויתכן, שבזה תלויה מחלוקת הפוסקים בסוגייתנו האם פסקו כרבי יהודה.
9.1
ואולי תלוי גם באמור בסעיף הקודם ["תניא" / "תנן"] אם הברייתא בסוגייתנו "נחשבת" כמשנה.
10.
ונראה לומר שיש נימוק נוסף לקבוע שהלכה כרבי יהודה, מפני ש"סוגיא כוותיה" - הגמרא מאריכה מאד כדי להתאים את דברי משנתנו כדברי רבי יהודה בברייתא.
