הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "חיסורי מחסרא"; "סתם משנה"; "כללא דמילתא"

שבת לז ע"א

לעולם אימא לך להחזיר תנן, וחסורי מיחסרא והכי קתני: כירה שהסיקוה בקש ובגבבא - מחזירין עליה תבשיל, בגפת ובעצים - לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. אבל לשהות - משהין, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום. ומה הן משהין? בית שמאי אומרים: חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. והך חזרה דאמרי לך - לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת בית שמאי ובית הלל; שבית שמאי אומרים: נוטלין ולא מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

1.
תוספות מסכת שבת דף לז עמוד א:

לעולם אימא לך להחזיר תנן וחסורי מיחסרא כו' - משום דקיי"ל כחנניה כמו שאפרש בע"ה דחיק לאוקמא מתני' כוותיה.

מתוס' ניתן ללמוד [אולי] עיקרון חשוב: הסבר משנה באופן של "חסורי מחסרא" [כלומר, מוסיפים מילים כדי ל"שנות" את "פשט" המשנה] הוא תרוץ דחוק, מפני שאין זה פשט המשנה, אבל כאשר באמצעות ה"חסורי מחסרא" מיושבת המשנה בהתאם להלכה – הרי זה תרוץ "טוב".

2.
נוסיף הסבר: הרי משנתנו היא "סתם משנה" לגבי העניין של השהיה או הנחה [לא לגבי החמין והתבשיל – מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי], והכלל הוא, שהלכה כ"סתם משנה" וממילא כל הסבר במשנה יקבע מהי ההלכה, ותוס' קובע, שמתוך מהלך הגמרא [והוא לא מסביר] משמע שהלכה כחנניה, ולכן יש צורך להסביר את המשנה באופן שיתאים לשיטת חנניה למרות שהסבר זה יהיה "דיוק".

3.
לגבי פסיקת ההלכה כחנניה נחלקו הפוסקים, וחלקם מתבססים על פרטים במהלך סוגייתנו [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כג]:

4.
רש"י מסכת שבת דף לז עמוד ב:

ורב ששת נמי דיוקא דמתניתין קא משמע לן - משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו שרי, ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה - אדחנניה סמכינן, הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה, כדאמר הא קרמו שרי, ואף על גב דלא בישל כל צרכו, ואמר רב ששת משמיה דר' יוחנן כוותיה, דמתניתין דפרקין משום חזרה הוא דבעי גרופה, אבל לשהות לא, וכל הני אמוראי דאסרי סברי: מתניתין לשהות תנן.

רש"י מנמק שהלכה כחנניה:

4.1
רב ששת מדייק ממשנתנו. נראה שרש"י מדייק מניסוח הגמרא: " ורב ששת נמי - דיוקא דמתניתין קמשמע לן."
ורש"י מתכוון לומר, שניסוח זה מעיד שגם "עורך הגמרא" סובר כמותו – כחנניה.

4.2
יש "סתם משנה" [לעיל דף יט עמו ב] כחנניה.

5.
גם תוס' פוסק כחנניה – כפי שהבאנו לעיל, וכן:
תוספות מסכת שבת דף לז עמוד ב:

אמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כל צרכו כו' –
פסק ר"ח דהלכה כרב ששת אמר ר' יוחנן דרבא דאמר תרוייהו תננהי סבירא ליה כוותיה
וכן פסק רש"י דסתם מתניתין דפרק קמא (שבת דף יט:) כחנניה ומותר להשהות אפי' באינה גרופה אבל להחזיר ודאי אסור אא"כ גרוף וקטום ואפי' בישל כל צרכו כדפי' לעיל.

6.
הרא"ש מנתח בהרחבה את הסוגיות בדף. נעמוד רק על כמה נקודות עקרוניות בש"ס שמובאות בדבריו:
רא"ש מסכת שבת פרק ג סימן א:

... ושקלינן וטרינן ומסקנא דלא יתן לא ישהה הוא דאפילו לשהות נמי אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכל שכן להחזיר. ומנא לן דהכי הוא מסקנא דהא בתר דשקלינן וטרינ ן [שבתדף לז ע"א] איבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה הוא דאסור אבל לסמוך שפיר דמי או דלמא לא מדאמר תוכה וגבה הוא דאסיר שמעינן דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה.

הוא מסביר שהביטוי "איבעיא להו..." שמתייחס לדעה/שיטה שמובאת לפני ביטוי זה מלמד שהלכה כאותה שיטה [כנראה מפני שביטוי זה נקבע על ידי עורכי הסוגיה/עורך הגמרא ללמדנו שכך הלכה, ומתאים גם לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".

6.1
המשך דברי הרא"ש:

ועוד דהא אסיקנא לבעיין ואמר מאי הוי עלה תא שמע כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה. ואין משהין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה. וגחלים שעממו או שנתנו עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה
אלמא דהכי הלכתא ורבי אושעיא נמי הכי סבירא ליה ורבה בר בר חנה הכי סבירא ליה.

הברייתא שמובאת אחרי הביטוי "מאי הוה עלה" היא מסקנת הסוגיה. והוא מוסיף שכך היא גם סברת רבי אושיעא ורבה בר בר חנה.
הערה: לא ברור האם הוא מתכוון לשני נימוקים או לנימוק אחד.

6.2
המשך דברי הרא"ש:

... והא דאמר רב ששת אמר רבי יוחנן [שבת דף לז ב] דמתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף וקטום לית הלכתא הכי אף על גב דסייעיה רבא ואמר תרווייהו תננהי ההיא סייעתא לאו דוקא ולא גמרינן מיניה דעל מסקנא דגמרא סמכינן ומדחזינן למסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתין דאסיקנא דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ממילא שמעינן דמימרא דרב ששת וסייעתא דרבא וכל דדמי להו דחויות אינון הלכך כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו

משמע מדבריו: סומכים על "מסקנת הגמרא" וההסבר של רב ששת [בשם רבי יוחנן] במשנה בצירוף הסיוע של רבא – דחוי! ואין הלכה כחנניה!
נראה לומר, שכוונתו היא, שהאמור בשני הסעיפים לעיל הם של "עורך הגמרא", ולכן כך המסקנה.

6.3
המשך דברי הרא"ש:

אבל תבשיל שבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צורכן משהין עליה אף על פי שאינה גרופה וקטומה ודוקא שמצטמק ורע לו כגון ליפתא ודייסא ותמרי וכיוצא בהן אבל דבר שמצטמק ויפה לו כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור.
וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה בין דבר שבשל כל צרכו בין לא בשל כל צרכו וכ"ש מצטמק ויפה לו דעיקר גזרתא דלמא אתי לחתויי בגחלים היא וכיון דהיא גרופה וקטומה ליכא למיחש להא מלתא וכן הלכתא [שבת דף לח ע"א] ואי שכח ושהה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מידי דלא בשל כל צרכו אסור וכל שכן אם עבר ושהה כדאמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' אסי אמר רב הונא אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף השוכח.

הוא מפרט את פרטי הדין.

6.4
המשך דברי הרא"ש:

ורש"י כתב ואנן דמשהינן על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אדחנניא סמכינן הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמרינן הא קרמו שרי ואף על גב דלא בשל כל צורכו ואמר רב ששת אמר רבי יוחנן כוותיה ומתניתין דפירקין משום חזרה הוא דבעי גרופה אבל לשהות לא וכל אמוראי דאסרי סברי מתניתין לשהות תנן.
וכן פסק ר"י והביא ראיה מדרבא שהוא בתראה דפריך תרווייהו תננהי ס"ל הכי.

לפי שיטת רש"י פוסקים כרבא מפני שהוא "בתראי"=["בתראה"]=["אחרון"] והוא הביא סיוע מברייתות [כבסעיף 5 לעיל וכמוזכר לעיל בסעיף 6.2.]

6.5
המשך דברי הרא"ש:

וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ודחה ראיותיו של רי"ף ז"ל דהא דמייתי ראיה מדאיבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה הוא דאסור הא לסמוך שפיר דמי לאו ראיה היא דיש סמיכה בחזרה כמו שיש סמיכה בשהייה וה"ק מהו לסמוך הקדירה בחזרתה לכירה שאינה גרופה וקטומה תוכה וגבה הוא דאסור להחזיר אבל להחזיר בסמוך לה שרי ודקא מייתי עליה ראיה מברייתא דשתי כירות המתאימות כו' משהין על גבי גרופה וקטומה ודחינן לה שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירי וכן הא דתניא כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה סתמא כרבי יהודה ומדרבי יהודה מתיר לסמוך בלשהות משמע דה"ה לתנא דמתניתין לסמוך בלהחזיר ודרבי חייא ור' אושעיא תנאי היא ואי נמי סבירא להו כרבי יהודה סתמא דמתניתין עדיף מכל הני
וכן כל מה דאמרינן לקמן בענין תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש וכו' ההיא סוגיא לענין חזרת קדירה נאמרה אבל לשהות ד"ה מותר לא שנא כירה ול"ש תנור ול"ש תוכו ול"ש על גבו ואין צריך לומר לסמוך דקיימא לן כחנניא
ועוד תימה על רי"ף ז"ל שכתב בפ"ק וכמה כדי שיצולו אמר רבי זירא אמר ר' אילעאי כמאכל בן דרוסאי וההיא כחנניא אתיא ועלה מייתי ברייתא דחנניא ובפרק זה דחה דברי חנניא ולא נזכר לאותה משנה ולא למה שכתב עליה. ואם היה לו טעם בזה היה לו לכותבו לנו. וכן השיב גאון וששאלתם תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מהו להטמינה על גבי גחלים מבעוד יום להטמינה בכירה שאינה גרופה וקטומה. הא איתחזאי לנא מילתא דכל היכא דבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותה על גבי כירה אף על פי שאין גרופה וקטומה כדקתני אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וכמה א"ר אילעי אמר רב (כדי שיצולו מבעוד יום) כמאכל בן דרוסאי ותניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינו גרוף וקטום כיון דבשיל כמאכל בן דרוסאי מטיא קדירא בעידנא ולא אתי לחתויי בגחלים
וכ"כ רב שרירא גאון דהלכה כחנניא. והר"ר יהודה הברצלוני ז"ל הביא עוד דברי כמה גאונים שפסקו כחנניא ואח"כ כתב על לשון רי"ף ז"ל ואומר אני שהוא מחוור שבכולן.
ובשאלתות דרב אחאי ז"ל פסק כרי"ף.

הוא מביא את דברי מי שדוחה את הראיות לעיל שבסעיף 6.

6.6
המשך דברי הרא"ש:

ומה שדחה הר"ז ז"ל ראיותיו של רי"ף דהא דבעי מהו לסמוך בסמיכה דחזרה איירי כתב ה"ר יונה ז"ל דאי אפשר לומר כן דמדנקט הש"ס תוכה וגבה הוא דאסור וכו' ואי בחזרה איירי לא ה"ל למימר תוכה אלא ה"ל למימר על גבה הוא דאסור אבל לסמוך שפיר דמי או דלמא לא שנא ואין חילוק בין סמיכה לעל גבה אבל בחזרה דתוכה לא מצי למימר לא שנא בין חזרה דתוכה לחזרה דסמיכה דע"כ שנא ושנא דלתוכה אסור להחזיר אפילו בגרופה וקטומה כדאמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור ולסמוך לה מותר דהא על גבה נמי מותר ומה שאמר שהביא לפשוט הבעיא מאלו שתי הברייתות דאתיא כרבי יהודה ומדרבי יהודה בלשהות נשמע לתנא דמתני' בלהחזיר הא ליתא דודאי חמורה משהייה אפילו לרבנן דפליגי עליה דחנניא דהא לענין שהייה לא שנא על גבה ול"ש תוכה כשהיא גרופה וקטומה שרי ולענין חזרה אף על פי שהיא גרופה וקטומה אסור להחזירה לתוכה הלכך לחנניא נמי אף על גב דשרי לשהות ולסמוך כשאינה גרופה וקטומה דלמא להחזיר ולסמוך עליו אסור. ומה שהביאו ראיה לפסוק כחנניא מהא דקאמר רבא תרווייהו תננהי דסבר רבא כרבי יוחנן. נראה לי דלאו ראיה היא דקשיא ליה מאי קמ"ל דתרווייהו תננהי לשהות תנינא ולא חררה על גבי גחלים טובא קמ"ל ר' יוחנן דמתני' דפירקין להחזיר תנן ואתיא כחנניא דאי לשהות תנן אף על גב דסתמא דפירקין קמא כחנניא סתמא דהאי פרק בתרא עדיף וגם דהאי סתמא כרבים ואם כן טובא קמ"ל.
ואין לומר דהכי פריך דכיון דתנא סתמא דמתני' כחנניא ממילא אית לן לפרושי מתניתין דהכא כחנניא כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא. דא"כ אמאי לא מייתי ממתניתין דפרק קמא למיפשט בעיין דודאי להחזיר תנן דתיקום מתניתין כחנניא.
אלא ודאי אית לן טפי לאוקמא מתניתין בפשיטות דלא יתן משמע תחלת נתינה וגם לא נצטרך להגיה המשנה וגם לא נצטרך דרישא וסיפא איירי בחזרה ולא ניחוש אי פליגא האי סתמא לסתמא דלעיל.
דמעיקרא נראה לרבי לסתום כחנניא ושוב חזר בו וסתמו כרבנן

ראוי לפרש משנה כפשוטה אפילו אם בגלל זה יש סתירה ביו שתי משניות שכל אחת מהן היא "סתם משנה" ואין בזה קושי, מפני ש"רבי" בתחילה "סתם" כדעה אחת, ואחר כך "סתם" משנה כדעה אחרת וחזר בו מהדעה הראשונה.

6.7
המשך דברי הרא"ש:

אלא ודאי הכי פריך רבא תרווייהו תננהי ואם נראה לר' יוחנן לסתום כסתם מתני' דלעיל ולפרש דמתני' להחזיר תנן יפסוק דהלכה כאותה משנה דלעיל דאין דרך אמורא לומר כאלו אומר מפי עצמו מה שהוא שנוי בהדיא במשנה

אמורא לא רשאי לומר מדעת עצמו דברים שכתובים במשנה, ואם ברצונו לפסוק כדברי המשנה יש לו לומר זאת בפירוש.

6.8
המשך דברי הרא"ש:

ומשני דיוקא דמתני' קמ"ל לפי שאין שנוי במשנה הא קרמו פניה שפיר דמי הלכך לא הוה שמעינן דמותר לשהות על שאינה גרופה וקטומה אי לאו דפריש בהדיא מעתה אפשר דסבר רבא דמתני' לשהות תנן

אמורא אומר דבר שניתן לדייק ממשנה.

6.9
המשך דברי הרא"ש:

וכיון דאין לנו כח לומר דרבא סבר כרבי יוחנן יש לנו לדחות מימרא דרב ששת שאמר משום רבי יוחנן מן קדם שתי מימרות שאמר רבה בר בר חנה ורב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן ולא התירו לשהות התבשיל אלא תבשיל שבשל כל צרכו אבל תבשיל שלא בשל כל צרכו לא וכל הנך אמוראי דאיירי בשמעתין דמצטמק ויפה לו כולהו לית להו דחנניא דלא שרו אלא שבשל כל צרכו ומה שתמה הר"ז ז"ל שכתב בהלכותיו בפ"ק וכמה כדי שיצולו אמר רב כמאכל בן דרוסאי כתב ה"ר יונה ז"ל שאין בזה תמהון דאיצטריך ההוא פירושא אפילו לרבנן ואפילו לרב דאסר מצטמק ויפה לו דאשמעינן כיון שנצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי משהינן אותו על גבי גרופה וקטומה אבל ודאי אין צולין אותו אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואפילו לדעת שיגרוף ויקטום הגחלים עם חשיכה והא דאמר רבא תרווייהו תננהי חררה על גבי גחלים ופשיטא ליה לרבא דמתניתין כחנניא סיפא ודאי אתיא כחנניא כיון דקתני ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום משמע הא קרמו פניה שפיר דמי לשהותה על גבי גחלים בלא גרוף ובלא קטום אבל האי דקתני רישא אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אתיא בין לחנניא בין לרבנן. לחנניא אף על פי שלא יגרוף ולא יקטום ולרבנן והוא שיגרוף ויקטום עם חשיכה.
ורבינו חננאל ז"ל לא אסיק הלכתא לא כמאן לא כחנניא ולא כרבנן בתבשיל שלא בשל כל צרכו. אבל בתבשיל שבשל כל צרכו פסק הלכה כהא דאמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבשל כל צרכו דמצטמק ויפה לו מותר
ואף על גב דרב ושמואל פליגי עליה הא קי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל.

הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל יחדיו.

6.10
המשך דברי הרא"ש:

ומה שאמר רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל לא משום דהלכתא הכי דאדרבה מדקאמר אנן נעבד כרבי יוחנן משמע דהכי הלכתא והא דקאמר להני דמקרבי לרב ושמואל דליעבדו כרב ושמואל משום דקיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם.
וגם רב אשי דהוא בתראה קבל דברי מר עוקבא ורב יוסף גופיה דאמר משמיה דרב ושמואל מצטמק ויפה לו אסור אהדר ליה לאביי דבעא מיניה מהו לשהות וא"ל הא רב יהודה משהי ליה ואכיל ובסורא משהו ורב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה משהי ליה ואכיל כל שהיות הללו מצטמק ויפה לו דעלה קיימינן והדבר למד מענינו.
ורב נחמן דאמר כללא דמילתא כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו לאו אליבא דהלכתא קאמר אלא להני דמקרבי לרב ושמואל להורות להם מהו מצטמק ויפה לו ומהו מצטמק ורע לו.

גם כשאמורא אומר את הביטוי "כללא דמילתא" לא בהכרח הוא מתכוון שכך ההלכה אלא אומר זאת לפי שיטת האמוראים שסוברים כך [בסוגייתנו – רב ושמואל]

6.11
המשך דברי הרא"ש:

והא דבעי שכח קדירה על גבי גחלים ובשלה בשבת מהו מיבעיא ליה בין לחנניא בין לרבנן לחנניא היכא שלא נתבשל מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי. והא דבעי עבר ושהה מהו אף לאחר גזירה מיבעיא ליה ומספקא ליה אי גזרו דוקא לאותו ששהה אבל לבני ביתו לא או דילמא לא שנא ופשט ליה מדקאמר ואסר משמע דלכל בני בית אסר. אי נמי מיבעיא ליה היכא דנתבשל ונצטמק יפה ואינו צריך עוד צימוק כלל ופשט ליה מביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה דמשמע בשעה שנשתהו הן מצומקות.
ובשביל שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא וכל זה בענין שהיה כמו שכתב רבינו חננאל ושיהוי זה אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת והיא תלויה באבנים או כיוצא בהן. אבל בהטמנה על גבי גחלים דברי הכל אסור דקי"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. ולקמן נפרש דין הטמנה בעזרת השם:

מסקנת הרא"ש "הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא [לקולא]. [הנח להם לישראל]

7.
סוגייתנו מובאת להלכה בשולחן ערוך בסעיף מפורט מאד [דבר מיוחד במינו]:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנג סעיף א:
בסעיף זה מוזכרות שתי הדעות להלכה שנידונו בפסקי רש"י; תוס' והרא"ש:

כירה שהיא עשויה כקדירה (א) ושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות, (ב) אם הוסקה בגפת (ג) שהוא פסולת של זיתים (ד) או בעצים, אסור * (ה) ליתן עליה * תבשיל (ו) מבעוד יום * להשהותו עליה, (ז) אא"כ נתבשל כל צרכו * והוא א (ח) מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה, (ט) או ב שהיה חי (י) <א> שלא נתבשל (יא) כלל דכיון שהוא חי * מסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן (יב) שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף דהיינו (יג) שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם דהיינו (יד) ג שכסה הגחלים באפר למעט חומם; ואם נתן בה ד <ב> חתיכה חיה, מותר כאילו היתה כולה חיה <ג> דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה. ואפילו אינה גרופה (פי' שמשך הגחלים מהתנור) וקטומה (פי' שכסה הגחלים באפר), * (טו) מותר ה לסמוך לה (טז) קדירה (יז) בסמוך חוצה לה; ואם הוסקה בקש או בגבבא, * (יח) מותר לשהות עליה * (יט) אפילו אינה לא גרופה ולא קטומה.
הגה: שתי כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם, האחת גרופה וקטומה והשניה אינה גרופה וקטומה, ו <ד> מותר לשהות על הגרופה וקטומה * (כ) אף על פי שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (גמ' פרק כירה). (כא) ז <ה> ותנור, אפילו אם הוסק בקש וגבבא, אסור אפילו לסמוך לו, (כב) ח אפי' אם הוא גרוף וקטום. הגה: כ"ז (כג) ט שהיד סולדת בו (הגהות מרדכי). (כד) וכ"ש שאסור לשהות בתוכו או על גבו. <ו> וכופח, (כה) שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, אם הוסק בקש או גבבא (כו) דינו ככירה; בגפת או בעצים, (כז) דינו כתנור. ((כח) י והתנורים שלנו דינם ככירה). (ר"ן ר"פ כירה וכל בו וכן משמע מפירש"י). (כט) <ז> ואם שכח ושהה, אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו, מותר (ל) אפי' הוא מצטמק ויפה לו; ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו, (לא) יא אסור (לב) עד מוצאי שבת; ואם עבר ושהה אסור בשניהם. הגה: * עד בכדי שיעשו (הגה"א ורמב"ם). * <ח> ואם (לג) יב החזירה א"י בשבת, * (לד) יג דינו כשכח ושהה (הג"א); * (לה) <ט> ואם יד החזירו ישראל, דינו כעבר ושהה (הגהות מרדכי), (לו) ואם מצטמק ורע לו, מותר שהרי לא נהנה מן האיסור (ב"י וע"ל ריש סי' רנ"ז). (לז) טו

וי"א שכל שנתבשל (לח) טז כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו ע"ג כירה, הגה: (לט) או אפילו (מ) ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיימוני פ"ג וריש פ' כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה וקטומה; ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא * אלא כשהתחיל להתבשל (מא) ולא הגיע למאכל בן דרוסאי; וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה (מב) ובא להחזירה עליה בשבת; ואם שכח ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל (מג) ולא הגיע למאכל ב"ד =בן דרוסאי=, (מד) אסור. ואצ"ל אם עבר ושהה.

הגה: * ונהגו להקל כסברא האחרונה. וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת * (מה) על כסא של ברזל או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים; אבל (מו) הטמנה ע"ג גחלים, לד"ה אסור. הגה: וי"א דאפי' אם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש, (מז) כל זמן (מח) שהיא יז מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, (מט) ושרי; וכן המנהג, * רק שנזהרים לנתקן קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם; ואם לא נתקן מן האש ונמצאו ע"ג האש בשבת, (נ) יש להסירו משם ע"י א"י; ואם ליכא א"י, (נא) יח מותר לישראל להסירו משם. ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת, דבר שאין מתכוין הוא ושרי (מרדכי ר"פ כירה והגמי"י פ"ז).