טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ואפילו גחלים של רותם – רותם המדבר
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו, ואפילו גחלים של רותם. שמע מינה: מצטמק ויפה לו מותר. שאני הכא דקטמה. אי הכי, מאי למימרא? הובערה אצטריכא ליה. היינו הך? גחלים של רותם אצטריכא ליה" (שבת, לז ע"ב).
פירוש: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה שכך אָמַר ר' יוֹחָנָן: כירה שגרפה וקְטָמָהּ מערב שבת וְהוּבְעֲרָה לאחר מכן בשבת, מַשְׁהִין עָלֶיהָ חַמִּין שֶׁכבר הוּחַמּוּ כָּל צוֹרְכָּן וְתַבְשִׁיל שֶׁכבר בִּישֵּׁל כָּל צוֹרְכּוֹ, וַאֲפִילּוּ היו אלה גֶּחָלִים שֶׁל רוֹתֶם שחומן רב ובעירתן ממושכת. ואם כן שְׁמַע מִינָּהּ [למד ממנה] שאף באופן ש מִצְטַמֵּק התבשיל בהיותו מונח על גבי הכירה וְיָפֶה לוֹ מוּתָּר. ודוחים: שָׁאנֵי הָכָא [שונה כאן] במקרה זה שקְטָמָהּ ולכן הותר להשהות עליה. ושואלים: אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא [אם כך מה היה טעם לאומרה]?! ומשיבים: המקרה שהוּבְעֲרָה לאחר הקטימה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ [הוצרך לו] להשמיע בו חידוש. ומקשים על הסבר זה: הלא הַיְינוּ הַךְ [זהו זה], כלומר, הרי זהה הלכה זו להלכה הקודמת, ומה ראה ר' יוחנן לחזור על דבר שנאמר כבר? ומשיבים בכל זאת יש בדבריו חידוש, כי גֶּחָלִים שֶׁל רוֹתֶם אִצְטְרִיכָא לֵיהּ [הוצרכה לו להשמיע] שאף בגחלים חמות אלה מותר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: רותם המדבר שם באנגלית: White Broom שם מדעי: Retama raetam
שם נרדף במקורות: ריתמא שמות בשפות אחרות: ערבית - רתם
נושא מרכזי: מהי הסיבה לשמירת החום בגחלי הרותם?
לנושאים נוספים העוסקים ברותם המדבר - להקש/י כאן.
בספרות חז"ל אנו מוצאים מדרשים רבים שבהם מסמלים גחלי הרותם בעירה ממושכת, בהקשרים מוסריים או כאגדתות. סוגייתנו יוצאת דופן בכך שמאפייני הרותם מוזכרים בהקשר הלכתי. מפרש כאן רש"י: "גחלים של רותם - חמין יותר משאר גחלים, ואינם ממהרין לכבות, כדאמרינן בהמוכר את הספינה". כוונת רש"י לדברי הגמרא בבבא בתרא (עד ע"ב): "אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן, זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא והואי אטמא דבשרא בהדן, פתחנא ונקרינא ואנחנא אעשבי אדמייתינן ציבי. חלם אטמא וטוינן. כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא חזינהו להנהו גומרי, דהוו קא מלחשי. כי אתאי לקמיה דאמימר, אמר לי: ההוא עישבא סמתרי הוה, הנהו גומרי דריתמא הוו"(1).
מקור נוסף המצביע על כך שגחלי הרותם שומרים על חומם זמן רב אנו מוצאים במדרש על הפסוק בברכת יעקב ליוסף: "וישטמוהו בעלי חצים, אלו בעלי מחיצתו שהשליכו עליו דברים קשים כחץ (תהלים קכ). חצי גבור שנונים. ומה ראה למשלן בחץ מכל כלי זיין? אלא כל כלי זיין מכין במקומן וזה מכה מרחוק, כך הוא לשון הרע, דאמור ברומי וקטיל בסוריא. ולא ככל גחלים, אלא כגחלי רתמים, שכל גחלים כבים מבפנים אבל גחלי רתמים אע"פ שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אע"פ שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים. מעשה ברותם אחד שהציתו בו את האור והיה דולק י"ח חדש חורף וקיץ וחורף" (בראשית רבה, צח י"ט).
מסיבה זו וכ"מידה כנגד מידה" גחלי רתמים הם עונש על לשון הרע: "אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, אין חץ אלא לשון, שנאמר: חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ואין גבור אלא הקב"ה, שנאמר: ה' כגבור יצא, גחלי רתמים היינו גיהנם" (ערכין, טו ע"ב). גחלי רתמים מהווים גם עונש לביטול תורה: "אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם" (עבודה זרה, ג ע"ב).
האופי המיוחד של גחלי הרותם מבחינת שמירת החום מתבטא בדברי המדרשים בשתי תופעות הקשורות זו לזו אך אינן בהכרח זהות. הגחלים שומרים על חומם זמן רב אך בנוסף לכך החלק החיצוני נמצא בטמפרטורה נמוכה יותר ובלשון המדרש: "אע"פ שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים". התופעה הפיסיקלית השניה מהווה הסבר לתופעה הראשונה. העובדה שלמרות שהגחלים עדיין בוערים פנימה החלק החיצוני קר, מצביעה על כך שלשכבה החיצונית יש רמת מוליכות חום נמוכה. כדי לסבר את האוזן נשווה בין אחיזת כלי מתכתי מלא במים רותחים לבין כלי עץ. כמובן שהחזקת כלי מתכתי תהייה בלתי נסבלת. אם כן, כתוצאה מכך שמוליכות החום של גחלי הרותם נמוכה הגחלים נשארים חמים תקופה ארוכה יותר. השכבה החיצונית שלהם מבודדת את החלקים הפנימיים טוב יותר ושומרת על חומם.
השאלה הנשאלת היא, כמובן, במה שונה מבנה שורשי הרותם משורשים אחרים וכיצד הבדל זה מסייע בהורדת מוליכות החום שלהם? אחת מהתאמות הרותם לבית גידולו הצחיח (2) היא מערכת שורשים כפולה (ראה שרטוט). א. מערכת שורשים שטחית המשמשת ללכוד את מי הגשם לפני שהם מחלחלים פנימה אל תוך החול החדיר מאד למים. למערכת שורשים זו המשמשת בעיקר בחורף צינורות הובלת מים בקוטר גדול אל מנת להזרים את המים אל העץ במהירות גדולה. ב. מערכת שורשי עומק המגיעים לעומק 20 מ' ויותר, המשמשים להעלות מי תהום, בעלי צינורות הובלה בקוטר קטן. הצורך להעלות את המים לגובה רב מחייב קוטר קטן כדי לצמצם את לחץ עמוד המים על המערכת השואבת את המים (3). השורשים הנאספים לצורך הבערת מדורות הם בדרך כלל השורשים השטחיים משום שהם קרובים אל פני השטח. צינורות ההובלה בשורשים אלו הם בעלי קוטר גדול, לכן לאחר התייבשותם השורשים מכילים חללי אוויר גדולים יותר. האוויר מוליך חום גרוע כפי שאנו לומדים מתוך כך שבגדי צמר מבודדים טוב יותר בגלל חללי האוויר הנשמרים בין סיבי הצמר. בעלי חיים מסמרים את הפרווה או נוצות כאשר הם חשופים לקור.
עצי הרותם שימשו להבערת כורי ההיתוך להפקת הנחושת בתמנע. במחקר(4) שבדק את השפעת תעשיית הנחושת על המרחב התברר שהיא גרמה לשינויים בהרכב מיני הצמחים בסביבה. החוקר קוואנה תיאר את ממצאי המחקר:
"מצאנו שינויים משמעותיים בהרכב הפחמים לאורך ציר הזמן. בסיסה של ערמת הפסולת, המשויך לשכבה המתוארכת למאה ה-11 לפנה"ס, הכיל בעיקר שני צמחים שידועים כחומרי בעירה מצוינים: 40% עצי שיטה ו-40% רותם המדבר, ובעיקר שורשי הרותם. מעניין לציין כי גם בתנ"ך מוזכרים גחלי שיח הרותם ושורשיו כחומר בעירה ראשון במעלה (תהילים קכ פסוק ד'). כעבור 100 שנים לערך, סביב אמצע המאה ה-10 לפנה"ס, זיהינו שינוי בהרכב הפחמים. המפעלים החלו להשתמש בחומרי בעירה פחות איכותיים, כמו שיחים מדבריים שונים ועצי תמר. בהמשך הם אף ייבאו עצים אחרים ממרחק רב, כמו ערער שצומח ברמת אדום הצפונית שבעבר הירדן, כ-100 ק"מ מתמנע, וכן אלה ארץ ישראלית, שאף היא שונעה ממרחק של עשרות ק"מ ויותר".
גם בימינו מהווה הרותם מקור פחמים חשוב לשוכני המדבר שאותם הם מכינים במפחמות מיוחדות. משיחות עם אנשי שטח מנוסים לא הצלחתי לקבל תשובה חד משמעית לגבי השאלה, האם אכן גחלי הרותם שונים מגחלים ממקורות אחרים, אך המנגנון המוצע לשמירת חום עשוי להסביר במשהו את הבסיס לתופעה.
תמונה 1. מבנה שורש הרותם
(1) פירוש: אָמַר רַב אַשִׁי, אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בְּמַדְבְּרָא [פעם אחת היינו מהלכים במדבר], וַהֲוַאי אַטְמָא דְּבִשְׂרָא בַּהֲדַן [והיה ירך של בשר איתנו], פְּתַחְנָא וְנַקֵירְנָא וְאַנַּחְנָא אַעִשְׂבֵּי [פתחנו את הירך וניקרנו את גיד הנשה והחלב, והנחנו עשבים עליה], אַדְּמַיְיתִינַן צִיבֵי חֲלַם אַטְמָא [עד שהבאנו עצים נתרפאה הירך], וְטָוֵינָן [וצלינו אותה]. כִּי הַדְרַן לְבָתַר תְּרֵיסָר יַרְחֵי שַׁתָּא [כאשר חזרנו לאותו מקום לאחר שנים עשר חודשי שנה], חֲזִינְהוּ לְהָנְהוּ גּוּמְרֵי דְּהָווּ קָא מְלַחֲשִׁי [ראינו את הגחלים הללו ש עדיין הם לוחשות]. כִּי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ [כאשר באתי לפני] אַמֵימָר, אָמַר לִי: הַהוּא עִישְׂבָּא [אותו עשב ששמתם] סַמְתְּרֵי הֲוָה [סם חיים היה], הָנְהוּ גּוּמְרֵי דְּרִיתְמָא הָווּ [אותם גחלים של רותם היו].(
(2) "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים אמר רבי מאיר שכן דרך הרתמים להיות גדילים במדבר וכו'" (בראשית רבה, תיאודור-אלבק, וירא פרשה נג).
(3) השאיבה מתבצעת בשורשים על ידי הפרשי לחצים אוסמוטיים בין תאי השורש והסביבה החיצונית. לחץ אוסמוטי הוא לחץ הנובע כתוצאה מהפרשי ריכוזי מומסים בתוך תמיסה.
(4) "בני אדם גרמו לפגיעה אנושה בטבע בארץ ישראל בתקופת התנ"ך", YNET.
רשימת מקורות:
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 130).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 157).
לעיון נוסף:
ז. עמר, 'צמחי המקרא', הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 148-149).
רותם המדבר באתר צמח השדה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
