הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "מני"
שבת לו ע"א
משנה. כירה שהסיקוה בקש ובגבבא - נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים - לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר. בית שמאי אומרים, חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים, חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים, אף מחזירין.
גמרא. איבעיא להו: האי לא יתן - לא יחזיר הוא, אבל לשהות - משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום,
ומני - חנניה היא. דתניא, חנניה אומר: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי - מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום; או דילמא: לשהות תנן, ואי גרוף וקטום - אין, אי לא - לא, וכל שכן להחזיר...
1.
ה"חתם סופר" מסביר שהצגת הבעיה בגמרא - "איבעיא להו" - נועדה לצורך הכרעה, האם ההלכה היא כחנניה או כרבנן. אלם מהמשך הגמרא שטורחת להעמיד את המשנה כחנניא משמע שהלכה כמותו.
2.
ונראה שמשמע מסוגייתנו שהלכה כחנניה מכיוון שכאשר הגמרא מציגה את האפשרות השניה [ב"איבעיא"] להסבר המשנה ומעמידה אותה ב"לשהות תנן" היא לא מציינת "וכרבנן". וכן היא לא מזכירה את הביטוי "מני" אלא רק באפשרות הראשונה של ה"איבעיא". כלומר, הביטוי "מני" יחד עם ציון שמו של חנניה מעיד שכך פוסק "עורך הגמרא".
