שלש עשרה בריתות המילה / הרב דוב ברקוביץ

שבת קל ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מפני מה קובע ר' אליעזר שמכשירי מילה דוחין את השבת? אפשר לראות בה מצווה מיוחדת, אך אפשר גם לשזור את קידוש הבשר עם קידוש הזמנים וקידוש המקום

עמדנו לא פעם על כך שחז"ל משלבים את "שפת ההלכה" עם "שפת האגדה" באופנים שונים. הסוגיה הפותחת את פרק "רבי אליעזר דמילה" היא דוגמא מרתקת לדיון בו יסודות רעיוניים מהווים בסיס לפסיקה הלכתית, ושמועות הלכתיות מהוות נדבכים בבירור המחשבתי-אגדי של הסוגיה.

ניתוח הסוגיה מלמד שהגיון העומק שלה מתואם לתבנית משולשת: קדושת מקום, קדושת זמן וקדושת הנפש הישראלי. למצוות מילה מקום מרכזי בדיון, אבל כדרך הבבלי בירור זה נעשה באופן עקיף למדי. לערכה המיוחד של המצווה ניתן ביטוי בהערה החוזרת פעמיים בסוגיה, "דנכרתו עליה שלש עשרה בריתות" – כלומר, בפרשת המילה שנאמרה לאברהם בבראשית יז מוזכרת המילה "ברית" שלש עשרה פעמים.

השורש "כרת" מופיע בתורה בשני הקשרים שונים לחלוטין - "כריתת ברית" והעונש של "כריתת הנפש". כידוע ישנן שלושים ושש מצוות שהעובר עליהן נענש בכרת, וביניהן רק שתי מצוות עשה - פסח ומילה. שתי מצוות אלה מכוננות את הזהות הקולקטיבית של עם ישראל: קרבן פסח במסגרת המשפחה, והמילה כ"אות" שנושא על גופו כל איש ואיש בישראל. במובן זה "כריתת הנפש" היא בחינת "מידה כנגד מידה" לאחר שפגע אדם בחייו באחת מנקודת השורש של כריתת הברית.

הפסקה האחרונה של סוגייתנו, בדף קלג., עומדת על יסוד הלכתי-אגדי זה. הגמרא שואלת מה שמכונה בין הלומדים "שאלה טכנית", על אף שלאמיתו של דבר השאלה מכוונת לחשוף עומק ומהות: למה רבי עקיבא ניסח כלל הלכתי התקף בכל הלכות שבת, "כל שאפשר לעשותה בערב שבת (דוגמת הכנת מכשירים הדרושים לקיום מצווה הדוחה שבת – ד.ב.) אינה דוחה את השבת" – רק בהקשר של קרבן פסח וברית מילה? תשובת הגמרא היא שעל המילה "נכרתו עליה שלש עשרה בריתות". זהו רמז ליסוד המשותף אשר הביא את רבי עקיבא להעמיד דווקא את תקפותן של מצוות אלו מול קדושת השבת, ולהכריע שהשבת אינה נדחית אף מפניהם.
 

תרומתו של ר' אליעזר

דברים אלה שאמרנו עד כה, חותמים את הסוגיה ומדגישים שההלכה נפסקה לדורות לפי רבי עקיבא. דווקא לאור אקורד מסיים זה מוענקת משמעות מיוחדת לכך שעיקר הסוגיה מברר דווקא את שיטת רבי אליעזר – החולק על רבי עקיבא. לפי ר' אליעזר, גם הכנת מכשירי מצווה, דוגמת כריתת "עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל" – כלומר, הכנת סכין המילה, וכן כל מעשה הנדרש להכנת קיום המצווה, אף שאפשר היה לעשותו בערב שבת – דוחים את השבת. בירור מקור ההיתר של רבי אליעזר מול חומרת השבת בא לעמוד על ייחודה של מצוות מילה ועל מהותה.

פתיחת הסוגיה בדף קל. נותנת את האות לבאות. ניסוח המשנה אינו מתייחס רק להיתר של רבי אליעזר, אלא מוסיף שאם מעבירים את סכין המילה בשבת מרשות לרשות – מה שאסור בדרך כלל בשבת – אזי "מביאו בשבת מגולה, ובסכנה – מכסהו על פי עדים". הגמרא מסיקה מקביעה זו שני עקרונות שונים – "מביאו מגולה" – להראות את "חביבות" מצוות מילה, ומכסהו רק במקום שגזרו על המילה. אך מאידך, כאשר מכסים, יש לעשות זאת "על פי עדים" כדי שלא יחשדו שמטלטלים דבר-מה אחר, ויקלו בחומרת השבת.
 

חביבות

שלא כמו רבי עקיבא, רבי אליעזר קבע את פסיקתו בעניין "מכשירי מצווה דוחין את השבת" בשורה שלימה של מצוות: הבאת שתי הלחם במקדש בשבועות, לולב, סוכה, מצה ושופר, וכמובן במילה. האם פסיקה זהה זו משקפת גם עקרון זהה – או שמא בכל מצווה קיים יסוד אחר להיתר? במתודה מבוקרת ובסדר מדויק מבודדת הסוגיה את מכשירי המצווה השונים לדעת רבי אליעזר על מנת להגדיר את מקור ההיתר. הסוגיה בונה מערך של מצוות בהן מכשירי מצווה דוחים שבת בכדי לבדוק את ה"סגולות המשותפות" לה ואת ה"סגולות המיוחדות" לכל אחת. זוהי התמונה ההלכתית–אגדית הנוצרת:

"שני הלחם בשבועות" – בעשיית המצווה "צורך גבוה". להבאת שני הלחם מעמד של עבודת מקדש, מה שדוחה שבת תמיד, גם במכשירים. מצווה זו שונה מהותית מהמצוות האחרות שאין בהם "צורך גבוה".

לולב – מודגש במצווה הביטוי "ולקחתם לכם ביום הראשון". קיום המצווה תלוי ביום מסוים – אם קיום המצווה יידחה מפני השבת, אזי תתבטל המצווה לגמרי. יסוד זה משותף למצוות האחרות שציינם רבי אליעזר - סוכה, מצה ושופר - והוא הופך את מצוות לולב למעין "מודל" להיתר המכשירים.

לכל אחת ממצוות אלו גם "סגולה מיוחדת":
סוכה – מצוותה שבע יממות שלמות - ימים ולילות.
מצה – קיומה כוללת את כלל ישראל - נשים כגברים.
שופר של ראש השנה – "מכנסת זיכרונות של ישראל לאביהן שבשמים"
שופר יובל – תוקעין בו בבית דין, ונפטרים "עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן".

ציון חביבותן המיוחדת של המצוות מחייבת בירור נוסף אודות העיקרון המשותף שביניהן. הגמרא משתמשת במילות צופן מרכזיות בתיאור המקראי של המצוות בכדי להעמיק את בירור העיקרון – "שבעת ימים"(לולב,סוכה), "חמישה עשר" לחודש (לולב, סוכה, מצה), ו"יום" (לולב ושופר ראש השנה ויום כיפור). בכך מעצבת הגמרא את אופיו של היסוד המקביל ל"צורך גבוה" בתבנית התורנית של "דחיות השבת" - "מקרא קודש" במובן של קדושת זמן. כלומר, במצוות המבוססות על קדושת מקום (עבודת המקדש) או קדושת המועדים, בהן פעולת אדם מביאה למציאות הקודש, להופעת השכינה, קיים עקרון דחיית השבת גם בעשיית המצווה וגם בכל הנדרש כדי להכשירה.
 

תיקון הבשר

בשלב משמעותי זה בבירור שיטת רבי אליעזר מתעוררת השאלה העיקרית של הסוגיה. מהי "הסגולה" שבמצוות מילה המצמיחה את היתר ה"מכשירים" גם בה? אכן כתוב במצוות מילה "ביום השמיני" - אבל אינה דומה זיקת מצוות מילה ל"יום השמיני" לזיקת מצוות המועד ליום המועד!? אין "קדושת זמן" ביום המילה!? אם עבר זמנן של מצוות המועד, בטלות המצוות; אם עבר יום השמיני, יום המילה בזמנה, יש עוד לקיים המצווה שלא בזמנה!

הגמרא מציעה שלש פתרונות לחידת דחיית המילה ומכשיריה את השבת. הפתרון הראשון רואה בכך 'הלכה למשה מסיני' – כלומר, אין עיקרון רעיוני המבוסס על צופן מקראי להיתר. הפתרון השני רואה במצוות מילה מצווה מיוחדת, ייחוד המתבטא בצפנים "אות", "ברית", ו"לדורות" – המבהירים את חיוניותה לתשתית הזהות הישראלית. אך הגמרא מעדיפה את הפתרון השלישי, זה של רבי יוחנן, השב ומדגיש את המילה "יום" כבסיס להיתר, וזאת אף ש"יום שמיני" זה אין בו קדושת זמן.

במקום קדושת זמן, יש כאן קדושת האדם. כך עולה מהגמרא, הקובעת שמותר להסיר נגע שנמצא במקום הערלה במעשה המילה, ומשתמשת לשםכך במילת הקוד "בשר". הנה כאן מוגדרת חביבותה של מצוות מילה והעיקרון להיתר מכשיריה: המילה מתקנת את שורש ה"בשר" באדם – אותו יסוד המהווה בסיס לכל הופעות הטומאה שלפני המוות, עד החמורה שבהן, הצרעת. בויקרא יב קיימת השקה בין סיום תקופת טומאה, של האם, לבין הסרת הערלה – "...אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו". הסרת הערלה מאיבר המזריע חיים הנה חלק מתיקון שורש הטומאה בבשר האדם, על כן הוא מהווה "אות ברית" לקדושת האדם הישראלי. הסרת הערלה ממקור החיים בגוף האיש מקבילה להיטהרות מדמי הנידה שהיוו חסימת כוחות החיים באשה. הסרת הערלה באיש הנה המתקת יסוד הבשר, מקור הטומאה, האות שהנפש הישראלי הנו כלי לקדושה, להשראת השכינה.

בצורה זו מתבררת הסגולה החביבה של "יום השמיני" כבסיס לדחיית השבת, ונוצר המבנה השלם של עיקרון ההלכתי- אגדי של ההיתר - קדושת מקום, קדושת זמן, וקדושת האדם הישראלי.