תלמוד תורת חסד / הרב דוב ברקוביץ
שבת קכו ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מלבד הערך הנצחי שבמצוות כולן, התייחדו מצוות נבחרות שמעצבות סדרי חיים מתוקנים בעולם הזה, ומניבות לו ברכה ושלום. כשלומדים תורה בענווה ודנים לכף זכות – החסד הופך להיות טבע
המשנה בדף קכו ע"ב מתירה לאדם לטרוח במידה רבה בשבת, עד כדי פינוי מחסן שלם מתכולתו, לצורכי אורחים או להכנת בית מדרש ללימוד רבים. הרמ"א בחלק 'אורח חיים' בסימן של"ג מסכם דין זה הלכה למעשה, וזו לשונו: "וכל שבות שהתירו משום צורך מצווה - מותר גם כן לצורך אורחים". על בסיס הערה שמופיעה בשו"ת תרומת הדשן מוסיף הרמ"א בהמשך שאותם אורחים שהתירו מעשה שבות בעבורם חייבים להיות אורחים "שנתארחו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים"; אבל כשזימן את חברו לסעוד בביתו, הסעודה נחשבת סעודת רשות ולא סעודת מצווה, ואין להתיר במקרה זה טרחה יתרה בשבת.
את הגדרת הכנסת האורחים כסעודת מצווה למדו גדולי האמוראים מלשון המשנה עצמה, שהשוותה הכנסת אורחים לתלמוד תורה, ועל פי סדר הדברים במשנה אף יש שהעדיפו אותה (ההיתר לפנות מפני האורחים קודם להיתר לפנות מפני ביטול בית המדרש). בחיבור שבין הכנסת האורחים וביטול בית המדרש במשנתנו ממשיך המהלך של פרק 'כל כתבי', בו נבדק היחס בין קדושת השבת לבין יסודות המדגישים ענייני מצווה או חסידות הקשורים לצורכי האדם והקהילה – מצוות העונג במסגרת סעודות שבת, ההיתר לקרוא לחברים-שכנים כדי להציל מפני הדליקה, ואסיפת הציבור ללימוד תורה בצוותא במנחה בשבת.
תיקון המעגלים החברתיים
הגמרא בדף קכ"ז מרחיבה נקודה זו, בבירור היחס בין שני מקורות יסודיים בענייני גמילות חסדים ותלמוד תורה. הראשון הוא המשנה השגורה במסכת פאה: "אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם"; והשני הוא דברי האמורא רבי יוחנן, שהרחיב ופירט את דברי המשנה: "שישה דברים אדם אוכל פירותיהם... – הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפילה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות".
המהר"ל מפראג עסק בסוגיות אלו במקומות רבים. על פי דבריו, ייחודן של מצוות אלו אינו בכך שקרנן קיימת לעולם הבא, שהרי המצוות כולן מתן שכרן מובטח לעולם הנצחי, "מצד שהוא טוב לשמיים שאדם מקיים מצוות בוראו". (אפשר להוסיף על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מכות, שכל מצווה יונקת מחכמה א-להית, ועל כן כשאדם מקיים מצווה מסוימת אפילו רק פעם אחת מתוך הזדהות אמיתית, נקלט משהו מה"נצחי" בנפש האדם, וממילא נפש האדם עצמה הופכת להיות נצחית). ייחודן של המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה הינו "מצד שיש בה הטוב לבריות... שראוי שמה שהוא טוב לבריות בעולם הזה יימשך ממנו הטובה בעולם הזה, ודבר זה נקרא פירות המצוות".
האדם המקיים מצוות כיבוד אב ואם, הכנסת אורחים, תלמוד תורה וכו' - תישמר לו הקרן כמו בכל מצווה, אך בנוסף המעשה משפיע על מרקם היחסים שהוא מקיים עם סביבתו, ומעצב את המציאות של העולם הזה באופן שהמעגלים החברתיים המתוקנים ישפיעו בחזרה בהיזון חוזר.
לאור זאת, משמעותית במיוחד הכללת מצוות "תלמוד תורה כנגד כולן" במסגרת זו. המשנה מעמידה את תלמוד התורה לא כעיסוק תיאורטי, אלא כמעשה שאמור להשפיע על מרקם היחסים של האדם ולעצב את המציאות החברתית, בדומה לכיבוד אב ואם, גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו. (אולי אפשר להבין את הביטוי "כנגד כולן" לא רק כנגד שאר המצוות שברשימה, אלא כרומז לכלל בני האדם).
שלוש הדוגמאות הללו המצטרפות לתלמוד התורה מתייחסות למעגלים הולכים ומתרחבים בחברה. כיבוד אב ואם הינו מצווה המוגדרת באופן חד משמעי בתורה, ומתייחסת למעגל ברור ובסיסי בחיי האדם. גמילות החסדים אינה מנוסחת מפורשות כמצווה, על אף שסיפורי התורה מחנכים אותנו לאורה מיסודות קיומנו כעם (כדבריו הידועים של הנצי"ב בהקדמה לספר בראשית). מעשי החסד כבר מופנים כלפי מעגל חברתי רחב, מעבר למשפחה. בהבאת שלום בין אדם לחברו המעגל מתרחב עוד יותר, ולעיתים ל'מביא השלום' אין קשר כלל – לא זיקה משפחתית ולא טובת הנאה הנובעת מנתינת חסד – לשניים הניצים. למרות שעניין זה כמעט ולא מוזכר בתורה, נדמה שמי שמצליח להשכין שלום בין מסוכסכים – הוא התורם את התרומה החיונית ביותר לתיקון סביבתו.
לפנים משורת הדין
ב"ששת הדברים" שמונה רבי יוחנן הקו ההולך ועולה הינו מושג ה"חסד" עצמו, במובן של לפנים משורת הדין. דברי רבי יוחנן בנויים באופן מובהק על בסיס המשנה (להוציא כיבוד אב ואם). הכנסת אורחים וביקור חולים הם כמובן פירוט של 'גמילות חסדים' שבמשנה, המעשה הפשוט של המחויבות לעשות מעשה שאדם לא מצווה בו. הזוג האמצעי, עיון התפילה והשכמת בית המדרש, מצרף מעשים החורגים מעבר לחובה הבסיסית של האדם בכדי לקיים את מצוות התפילה. ההליכה לבית המדרש אינה נעשית כמצוות אנשים מלומדה, אלא בהשכמה, בזריזות וברצון. המשותף לזוג האחרון – המגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות – נעוץ בכך שמדובר בפעולות המזכות דווקא אדם אחר, בניגוד לנטייה הבסיסית לפעול באופן הפוך. בזוג האחרון גם מחבר רבי יוחנן בין התחום של פעולות החסד בין אדם לחברו, כבזוג הראשון, לבין מעשי חסד שבין אדם לנפשו או בין אדם לבוראו כבזוג השני.
"הדן את חברו לכף זכות" הינו המקביל בדברי רב יוחנן ל"הבאת שלום בין אדם לחברו" שבמשנה. המיוחד ב"דן את חברו לכף זכות" הוא בכך שלעומת "הבאת שלום בין אדם לחברו", המממשת את הערך הנראה כערך הכולל והשורשי ביותר ביחסי אנוש, "השלום", המבט הדן לכף זכות שייך לכל אדם בכל עת וכמעט בכל מצב,ונעשה תוך התגברות על הצורך הנפשי לדון ולבקר את השני - שהרי למה בכלל "דן האדם את חברו", אם לא בשל כך שמקנן בו הצורך לספק יצר שבנפש – שמירת אינטרסים, יהירות, הנאה, דרישת כבוד ונוכחות.
שלושת הסיפורים המובאים בדף קכז ע"ב מבליטים עניין זה. ביחסי עובד-מעביד וביחסים שבין תלמידים ורבם - הצורך לשפוט את הזולת ולמצוא בסיס לחשדות להתנהגות בלתי הולמת נובע מהתלות, מהשעבוד ומהקנאה של מי שאין בו כוח לעומת מי שרצועות השליטה במצבו האנושי והכספי בידיו. המצב בו מעביד אינו משלם לפועל את משכורתו של שולש שנים שעה שהפועל חוזר ועומד מול אשתו ומשפחתו בערב יום כיפור (!), או מצב בו רב משכיר "ריבה אחת למרגלותיו" או מבקר "מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה" – הינם מצבים שהנטייה הטבעית היא של נקמה מצד הפועל או קנאה מצד התלמידים העלולים לשפוט את האחר מתוך תשוקתם הם. היכולת במצבים אלו לדון את האדם לכף זכות לא רק מבטאת את טהרת הנפש, אלא פועלת בתוך הנפש של הנידון לקרב אותו לעולם מתוקן (כדבריו הידועים של רבי נחמן מברסלב בתורה רפ"ב), ומעצבת מציאות בין-אישית של אמון ונתינה ברמה הקיומית הבסיסית ביותר של חיי אנוש (הלוואי על החברה הישראלית!).
יש לשים לב שבשלושת הסיפורים ישנה זיקה ברורה בין הערך של "דן את חברו לכף זכות" לבין הערך של בית המדרש ותלמוד התורה. בסיפור הראשון מתברר שכפי שהפועל העריך, מעבידו הקדיש כל נכסיו לשמיים, "בשביל הורקנוס (בנו) שלא עסק בתורה". בשני הסיפורים האחרים, המעשה שעל פניו היה כרוך בחוסר צניעות היה מעשה שערכו נקבע על פי הצורה שבה התלמידים ראו את רבותיהם. אופי בית מדרשם של אלו, דרך שיחתם והתייחסותם בבית המדרש זה לזה - הוא שקבע את אופן הראייה של התלמידים ביחס לרבותיהם.
