וְטוֹבֵי לֵב – טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד
שבת ל ע"א
"והיינו דכתיב (מלכים א ח, סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ.
וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם - שמצאו נשותיהן בטהרה.
שְׂמֵחִים - שנהנו מזיו השכינה.
וְטוֹבֵי לֵב - שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר".
מבוארת המשמעות במילים וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם – שמצאו נשותיהן בטהרה, ככתוב: מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ (שופטים ה, כד).
וכן במילה שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה, כמו ששנינו (מסכת סוכה ה משנה א): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ואמר רבי יהושע בן לוי בירושלמי ובמדרשים: "למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש".
אך צריך ביאור, איזו משמעות יש במילים וְטוֹבֵי לֵב שנתעברו נשותיהן וילדה כל אחת זכר. למה לא יתבאר שהוטב לבם במשתה, ככתוב במשלי (טו, טו) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד, ובשמואל (ב' יג, כח) כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, ובאסתר (א, י) כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן, (ה, ט) וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב.
או שזכו לרוב כל, ככתוב בדברים (כח, מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
אמנם יש לדקדק, במילים וְטוֹבֵי לֵב – המילה וטובי היא ברבים, ואילו המילה לב היא ביחיד. הכיצד הפכו הרבים ליחיד?
אלא שאמר קוהלת: (ד, ט) טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם.
מי הם אותם השנים שיש להם שכר טוב בעמלם יחד מה שאין בכל אחד לבדו?
הוי אומר, זה איש ואשתו המתחברים להיות נשמה אחת כבמקור הווייתם וכקדם בריאתם.
ועיקר התחברותם היא בהולידם נשמה חדשה הבאה מכל אחד מהם ורק משניהם יחד.
"טובים השנים מן האחד" – בסיבת האחד. השניים מתאחדים על ידי הבן הנולד מבין שני השותפים בו. טובים השנים – וְטוֹבֵי לֵב – בלב אחד. וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד (משלי טו, טו), אל תקרי משתה אלא משתי – לב אחד משתי לבבות.
והיו טובי לב בהוולד להם בן זכר דוקא, שרוב בני אדם שמחים בו ביותר, כדברי התנחומא (פרשת תזריע סימן א; וכן בויקרא רבה תזריע יד, ד) "מנהג כל אשה שתלד מחבבין אותו הולד, וכל שכן אם הוא זכר".
היה אומר הרב שלמה בנימין אשלג בשם אביו הרב יהודה לייב בעל הסולם: הייצר, פעמים וכתלמיד חכם נדמה לו (מסכת חולין דף צא ע"א), לכן מתעורר לאדם ספק במעשה הבא לפניו אם הוא מהקדושה או מהטומאה. והעצה, להתבונן מה יהיו תוצאות אותו מעשה, שכן אמרו בזוהר (פרשת משפטים דף קג ע"א): "אל אחר אסתרס... ולא עביד פירין", בדרך הטומאה, סוף מעשה לא ייצלח.
(משלי יד, יב; טז, כה) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת.
כמו כן, האיש לבדו אינו יכול להוליד, גם לא האשה לבדה. רק זיווג שניהם נמצא בקודש ויכול להוליד ולעשות פירות. אמתי טובים השנים, רק מן האחד – בנם, אשר יש להם שכר בעמלם.
וכך אמרו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ב, כג: "תנא משמיה דרבי מאיר, איש ואשה שכינה ביניהם י"ה, יו"ד באיש, וה"א באשה, זכו שכינה ביניהן ומתברכין". 'ומתברכין' – פירוש, בפרי בטן.
רגילין להלביש את התינוק בבגדים בצבע תכלת, ואת התינוקת בבגדים ורודים. רק שילוב צבעי הזכר והנקבה יחד יוצר את הסגול – עם סגולה.
פירוש אחר הביא בשו"ת בית אפרים אורח חיים בהקדמה:
"שמעתי בשם הרב המובהק המפורסים מוהר"ר נפתלי ב"ר לוי ז"ל מפ"ק עפ"י מה שאמרו בברכות ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב. הטוב לדידיה ומטיב לדידה. וכאן אמר הכתוב וטובי לב קאי על וילכו לאהליהם שהיו שניהם טובי לב, האיש והאשה. ודפח"ח".
ופירוש נוסף בשו"ת משנה הלכות חלק ז סימן קלא:
"עוד נלפענ"ד לדייק לפ"מ דמצינו מחלוקת הראשונים ז"ל בבא מן הדרך אי יש מצוה לשמחה כיוצא לדרך או לא. והנה בזוהר פ' בראשית דף נ' עה"פ ותרא האשה וז"ל: "תא חזי, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא בעי לנטרא עובדי בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה וכו' בשעתא דעאל לביתיה בעא לחדתא דביתהו (ביתיה) בגין דדביתהו גרמא ליה ההוא זווגא עילאה כיון דאתא לגביה בעא לחדתא לה בגין תרין גווני חד בגין חדוותא וכו' ולא עוד אלא דאסגי שלים סתם לתתא (לאתתא) הה"ד וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וכי אי לא פקד לאיתתיה חטא איהו וכו' ". מבואר מדברי הזוהר הקדוש דגם בביאתו לביתו איכא מצוה לשמחה כמו ביציאתו ובמקום אחר הבאתי זכר לדבר מש"ס דילן שבת דף ל' ומ"ק דף ט' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו' וילכו לאוהליהם שמצאו נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר, ולכאורה אטו כל אחד מהן עונתו היתה אז ועכ"פ מי לא היה אחד מהם שלא היה צריך לאותו מעשה?! וע"כ {ועל כרחך} כיון שבאו לבתיהן מצוה לשמחן כיוצא מביתו, ועשה להם השי"ת נס שילדו כולם זכרים. וזה נראה לכאורה דיוק נכון".
