דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף כז

עמוד ב

רש"י  ד"ה אין מדליקין בו. לעשות פתילה מקנבוס ובגד קנבוס ומצמר גפן:
עיין בתוד"ה אין מדליקין דמתמיה על רש"י אבל מביא רש"י מלעיל דף כו ע"א ששם הלשון ברש"י ד"ה יוצא מן העץ. כמו קנבוס וצמר גפן: ושואל תוס' דמעשים בכל יום שעושים פתילות של צמר ואדרבה זה דולק טוב ועיין שם, ונראה ליישב משינויי הלשון ברש"י את כוונת רש"י ואכן בגמרא בדף כו רש"י מפרש על המילים היוצא מן העץ הוא מביא את סוג העץ המדובר קנבוס וצמר גפן וכאן רש"י מפרש את פירושו על המילין אין מדליקין בו וע"כ מפרש בדיוק יותר שהכוונה שעושה פתילה מקנבוס עצמו שלא מעובד עדיין וע"כ אין דולק טוב וכן בגד קנבוס ג"כ לבגד העשוי מקנבוס עצמו (ולכן לא כתב רש"י ומבגד קנבוס – אלא בגד קנבוס) וכן לגבי צמר גפן כתב ומצמר גפן שכוונה שעשוי מצמר גפן טבעי כמו שגדל אבל לאחר שעושים ניקוי וניפוץ הרי שיש לנו כאן משהוא חדש שטוב לפתילות.

רש"י ד"ה אינו מטמא טומאת אוהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא''צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו: אלא פשתן. שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא:
רש"י כאן כותב כמו שכותב תוס' בד"ה ואין מטמא טומאת אהלים וכו' וזה נראה מהדיוקים בלשונו שכותב באריכות לשון אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר הבית וכוונת רש"י שאם עשה אהל מדברים שיכולים לקבל טומאה אלא שחיברן לבית וע"כ הרי הם כשאר הבית ואין צריך להטבילן כדין כלים שהאהילו על המת, וכשאינם מחוברים הרי דינם ככל כלים שאם הם פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה ואם הם משאר חומרים שמקבלים טומאה צריך להטבילן, אבל פשתן יש לו דין מיוחד מפני שנקרא אהל והכשירו בהזהה בלבד כמו שמביא רש"י את הפסוק והזה על אהל (והגמרא לא הביאה פסוק זה, אבל רש"י כדי שנוכל להבין את ההבדל בין סוגי הטהרה היה צריך להביא פסוק זה לתוספת הסבר) ורק אהל מפשתן הכשרו בהזהה וכמו' שרש"י מסיים דברו ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא – פירוש שהאהל שעליו נאמר "והזה על האהל" הוא אהל מפשתן, וכן שאר החומרים שבמסקנת הגמרא שהיו נקראים אהל במשכן , ולמעט דברים שיש להם דין כלי או בגד (ועיין עוד במשניות מס' אהלות וברמב"ם הלכות טומאת מת).