הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "לאו בפירוש איתמר"

שבת כט ע"ב

אמר רב יהודה אמר רב: מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. מסיקין בתמרין, אכלן - אין מסיקין בגרעיניהן, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.
מסיקין באגוזים, אכלן - אין מסיקין בקליפותיהן, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר. ... צריכא.
והא דרב - לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לבוכיא, אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, כנגדו ביום טוב - אסור. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? תא שמע, דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא. מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה! לא, בארמיאתא - הואיל וחזי אגב אימייהו.

1.
הגמרא מציינת, שדברי רב יהודה שאמר בשמו של "רב" הוסקו על ידי רב יהודה [והפרשנים דנים האם מדובר רק לגבי המקרה הראשון או לגבי כל שלושת המקרים] ממעשה שעשה רב ולא שרב יהודה שמע מ"רב" בפירוש את הדין המדובר.

2.
משמעות הביטוי "לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר":
מבוא התלמוד לר' יוסף בן עקנין פרק ג:

נט. כל היכא דאיתמר בה הא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר מהלכה אחרת היא או מפרק אחר, ובפירש נאמר מאותה ההלכה לאותה דגורס בה.

הוא מסביר שמשמעות המושג היא: הדין של החכם המוקדם נאמר בסוגיה אחרת ולא על הסוגיה המדוברת. [נראה מדבריו שאין הבחנה אם התלמיד שמע ממש את דברי רבו או שהיה צריך לדקדק בדבריו ולהוציא מהם את המסקנה]

3.
הליכות עולם שער שני פרק א:

כה. כל היכא דאמרינן הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר הכי פירושה לאו בפירוש אמרה ממש להא מילתא אלא מכלל דבריו שאמר במקום אחר שמעינן לה, ומה שיש לדקדק בשיטה זו אכתבנו בפ"ב בס"ד:

4.
הליכות עולם שער שני פרק ב:

כב. פעמים כשהוא אומר הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר פריך

ואי מכללא מאי, כלומר ואי נמי מכללא מאי הוי הא שפיר שמעינן לה מכללא כמו בפירוש,
ופעמים לא פריך ואי מכללא מאי.

ויש לומר דלא שייך להקשות ואי מכללא מאי אלא היכא ששואל הא דפלוני בפירוש איתמר או מכללא איתמר ומייתי כללא ומסיק בפירוש איתמר אז שייך למיפרך ואי מכללא מאי משום דכיון דקא טרח ומהדר לאסוקי דבפירוש איתמר ולא מכללא נראה שיש גריעות בכלל.
כי הא דפרק הבא על יבמתו אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כר' שמעון בן יוחאי א"ל רבי זירא לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מקשה ואי מכללא מאי ומתרץ משום דאיכא למימר שאני התם וכו', וכן כל כי האי גוונא,

אבל בכל מקום שאומר לפי האמת הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר
כגון ההיא דשבועות פ"ג אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' ודכוותה טובא בכל כי האי גוונא לא שייך להקשות ואי מכללא מאי משום דקושטא קאמר:

ה"הליכות עולם" מסביר שהגמרא לא שואלת "ואי מכללא מאי?" [כמו בכמה מקומות בש"ס – וכן בסוגייתנו] מפני שזאת האמת שהדין נלמד דוקא "מכללא" ולא בפירוש.

5.
אבל עדיין יש להקשות על עצם הדיון בזה, כאשר חכם אומר שרבו אמר משהו מדוע עלינו לחקור האם הוא מצטט אותו או שמא "רק" כך הוא הבין ממנו!

6.
ונראה לומר: אם חכם אמר ששמע את הדין בפירוש מרבו, הרי שלפנינו 2 חכמים שאומרים את אותו דין, אבל אם התלמיד "רק" הבין מדברי רבו שכך הוא הדין, הרי שניתן לחלוק על התלמיד ולומר שאפשר להבין מדברי רבו גם אפשרות אחרת.

7.
לגבי הכרעת הלכה עדיין יש מקום להסתפק: האם כאשר חכם אומר ישירות מרבו – שניהם נחשבים כ 2 דעות [לצורך הכרעה כרבים נגד היחיד] או דווקא הפוך: אם החכם "רק" מצטט את דברי רבו שניהם נחשבים כדעה אחת, אולם אם התלמיד אמר את הדין מכיון שכך הבין מדברי רבו יתכן שדווקא במקרה כזה יש לפנינו 2 דעות.