הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "עסקינן"; "הכא במאי עסקינן"; "אמורא מאוחר"; "דכולי לעמא אית להו"

שבת כח ע"ב

משנה. פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה, רבי אליעזר אומר: טמאה היא ואין מדליקין בה, רבי עקיבא אומר: טהורה היא ומדליקין בה.
גמרא. בשלמא לענין טומאה - בהא פליגי, דרבי אליעזר סבר: קיפול אינו מועיל, ובמילתיה קמייתא קיימא. ורבי עקיבא סבר: קיפול מועיל ובטולי בטיל. אלא לענין הדלקה במאי פליגי?
אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, וכן אמר רב אדא בר אהבה: הכא בשלוש על שלוש מצומצמות עסקינן, וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסקינן, דכולי עלמא אית להו דרבי יהודה, דאמר: מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, ודכולי עלמא אית להו דעולא, דאמר עולא: המדליק צריך שידליק ברוב היוצא. רבי אליעזר סבר: קיפול אינו מועיל, וכיון דאדליק ביה פורתא - הויא ליה שבר כלי, וכי קא מדליק - בשבר כלי קמדליק. ורבי עקיבא סבר: קיפול מועיל, ואין תורת כלי עליו, וכי קמדליק - בעץ בעלמא קמדליק. אמר רב יוסף: היינו דתנינא שלוש על שלוש מצומצמות ולא ידענא למאי הלכתא.
ומדקא מתרץ רב אדא בר אהבה אליבא דרבי יהודה - שמע מינה כרבי יהודה סבירא ליה; ומי אמר רב אדא בר אהבה הכי? והא אמר רב אדא בר אהבה:
נכרי שחקק קב בבקעת ישראל מסיקה ביום טוב ואמאי? נולד הוא! - לדבריהם דרבי אליעזר ורבי עקיבא קאמר ליה, וליה לא סבירא ליה.

1.
הגמרא מעמידה את המחלוקת במשנה בשתי אוקימתות: בבגד שגודלו בדיוק שלוש על שלוש, וכן שמדובר ביום טוב שחל בערב שבת.

2.
וקצת קשה: הרי צירוף של שתי אוקימתות שכל אחת מהן היא ציצמום גדול ומשמעותי של המקרה המדובר במשנה קצת נדיר.

3.
ומובא ב"מתיבתא", הערה לט, בשם הרש"ש, שכוונת הגמרא באוקימתות איננה לומר שבזה דנה משנתנו אלא האוקימתא [לפחות האוקימתא השניה] האומרת שבמשנתנו מדובר ביום טוב שחל בערב שבת מתייחסת למקרה בסיס שבגללו החמירו בכל ערב שבת ולאו דווקא ביום טוב.

3.1
לפי זה יוצא, שמשמעות הביטוי "עסקינן" הוא הבאת מקרה סיבתי שבגללו גם במקרה הכללי יש דין דומה.

3.2
רק נאמר, שכנראה זה נכון לגבי הביטוי "עסקינן" כשמופיע כמילה בודדת אחרי תיאור מקרה - כבסוגייתנו, ולהבדיל מהביטוי הדומה "הכא במאי עסקינן", שאחריו תמיד מוזכר המקרה המדובר – המקרה המצומצם המוזכר באוקימתא.

4.
הגמרא ממשיכה להסביר את המחלוקת במשנה ומלבד שתי האוקימתות [שהבאנו לעיל] היא קובעת שיש להעמיד את המחלוקת במשנתנו, שבבסיסן שתי הדעות מסכימות לדעת רבי יהודה שביום טוב מסיקין בכלים שלמים ולא בשברי כלים וכן שתי הדיעות במשנתנו מסכימות לדינו של עולא, ש"המדליק צריך שידליק ברוב היוצא".

5.
ובאמת דינו של רבי יהודה [החולק על רבי שמעון - בדף כט] נפסק ברמב"ם:
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ב הלכה יב:

אין * מבקעין עצים מסוואר של קורות מפני שהן מוקצה, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב מפני שהיא נולד, וכן כלים שנשברו ביום טוב ל אין מסיקין בהן מפני שהן נולד, אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מערב יום טוב שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב, כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב, ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, ויש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו ואם אכלן ביום טוב מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל. +/השגת הראב"ד/ ויש נסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפיהן. א"א מעולם לא שמענו זאת הנוסחא.+

6.
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ב הלכה יב:

[יב] וכן כלים שנשברו ביום טוב וכו'. פ' במה מדליקין (שבת כ"ט.) אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה ור"ש מתיר וקיי"ל כר"י במוקצה ביום טוב וכפי דעת רבינו וההלכות כנזכר פ"א וכן נזכר בהלכות פ' המביא שאין מסיקין בשברי כלים:

7.
וגם דינו של עולא נפסק ברמב"ם:
רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ה:

פתילה שמדליקין בה לשבת אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו כגון צמר ד ושיער ומשי וצמר הארז ה ופשתן שלא נופץ וסיב של דקל ומיני העץ הרכים וכיוצא בהן, אלא מדבר שהאור נתלית בו, כגון פשתה ו נפוצה ובגדי שש וצמר גפן וכיוצא בהן, והמדליק צריך שידליק ברוב היוצא מן הפתילה.

ויתכן ששני הביטויים בסוגייתנו: "דכולי עלמא אית להו דרבי יהודה, דאמר..." והביטוי: "ודכולי עלמא אית להו דעולא, דאמר..." הם המקור והסיבה לפסוק כרבי יהודה וכעולא.

8.
ויש לשאול: כיצד ניתן לומר שהתנאים רבי אליעזר ורבי עקיבא מסכימים לדינו של רבי יהודה [שהיה תלמידו של רבי עקיבא],

9.
ויותר קשה: כיצד הם מסכימים לדינו של עולא, שחי בכלל בדור השני של האמוראים – דור רביעי אחרי רבי יהודה ודור חמישי אחרי רבי עקיבא! ובמילים פשוטות יותר: הרי לא יתכן שהתנאים במשנתנו הכירו את דברי רבי יהודה ואת דברי עולא שחיו אחריהם!

10.
אלא יש לומר [וזו תשובה עקרונית לשאלות מסוג זה], שבאמת כבר בדורות התנאים הקדומים ידעו החכמים את המחלוקת שאחר כך "נאמרה" על ידי רבי שמעון ורבי יהודה, וכמו כן הם ידעו את הדין שאחר כך נקבע על ידי עולא, אבל "עורך המשנה" ו"עורך הגמרא" שייכו את הדינים המסויימים לאישים מסויימים מסיבות שונות, לדוגמא, הדינים התפרסמו לרשות הכלל על ידי אותם חכמים [דין אחד על ידי רבי יהודה ודין אחר על ידי עולא].

11.
ונראה שבסוגייתנו עיקרון זה נאמר במפורש בגמרא: "אמר רב יוסף: היינו דתנינא שלוש על שלוש מצומצמות ולא ידענא למאי הלכתא". כלומר, רב יוסף מעיד שהאוקימתא הראשונה [לפחות] כבר נאמרה במסורת על ידי חכמים מוקדמים - ובלשון הגמרא: "היינו דתנינא".