ולא מסיימי
שבת כו ע"א
"ומדליקין בשמן דגים ובעטרן. ...
סומכוס אומר: כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו, אלא בשמן דגים.
סומכוס היינו תנא קמא!
- איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב, ולא מסיימי".
תנא קמא נקט בלשון המדגישה את ההיתר: "מדליקין בשמן דגים".
ואילו סומכוס נקט בלשון איסור: "אין מדליקין בו, אלא בשמן דגים" – שבשאר השמנים קיים איסור הדלקה.
אמנם גם מלשון תנא קמא – 'מכלל הן אתה שומע לאו', וניתן לדייק שבשאר השמנים הדומים – אין מדליקין. אך דיו לדייק ממנו שאין מדליקין בהם רק בעודם לבדם. וכדברי רב ברונא אמר רב לעיל בדף כא ע"א: "חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו, אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק".
אולם לסומכוס שיש איסור להדליק באותם השמנים, אין האיסור פג בנתינת אותו השמן.
וזהו שאמרו שם, לעיל בדף כא ע"א:
"בעא מיניה אביי מרבה: שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא וידליק? מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו, או לא?
- אמר ליה: אין מדליקין.
- מאי טעמא?
- לפי שאין מדליקין".
מהי התשובה שבדברי רבה: "לפי שאין מדליקין", הרי זו בדיוק השאלה: למה אין מדליקין!
אלא שענהו שלשון המשנה היא בלשון איסור – ש'אין מדליקין' באותם השמנים הפסולים, ולכן אין האיסור פג בנתינת שמן כל שהוא.
ואת דברי הגמרא "ולא מסיימי" יש לפרש, שרק לשון הסוגיה הוא שחסר את סיום פירוט ההסבר, אבל הדברים מתבררים ועולים מתוך לשונות החכמים. שהרי הברייתא באה ללמד, ולא ניתן לנחש את מה שלא נאמר, ועל הברייתא לכל הפחות לרמז לכוונת דבריה.
אלא שלפירוש זה קשה לשון "ולא מסיימי" האמור לעיל בדף כד ע"ב, ושם גם תנא קמא וגם חכמים נקטו לשון איסור.
ושמא י"ל שפירוש לשון "אחד מבושל ואחד שאינו מבושל - אין מדליקין בו", שקיים אופן אחד במבושל ובשאינו מבושל שאין מדליקין בו, אך קיים גם אופן אחר שמדליקין. והיינו דרב ברונא.
