דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף כג

עמוד א

רש"י ד"ה היו באותו הנס. שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס:
רש"י אומר כאן שני פירושים ל"היו באותו הנס" הראשון שגם עליהן היה גזירות של היוונים, והשני שהנס התחיל ע"י אישה יהודית, (או שגם המעשה עם אחותו של מתתיהו כ"ג, וכך המשיכו וניצחו את היוונים ולאחר מכן היה את נס פך השמן), ישנם עוד שני מקומות נוספים של מימרת ריב"ל על חיוב נשים במצוות מפני שאף הם היו באותו הנס – בפורים - חייבים במקרא מגילה ושם (מגילה דף ד ע"א ועיין בתוספות) רש"י כתב רק שגם עליהן המן גזר להשמיד וכו' ולא כתב שהנס נעשה ע"י אישה – אסתר המלכה, ובארבע כוסות בפסח ג"כ נשים חייבות אמר ריב"ל מפני שאף הן היו באותו הנס ושם יש ביאור רשב"ם (לפרק אחרון במסכת פסחים אין לנו את ביאור רש"י) שכותב בד"ה שאף הן היו באותו הנס. כדאמרינן (סוטה דף יא:) בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו וכן גבי מקרא מגילה נמי אמרינן הכי דמשום דע''י אסתר נגאלו וכן גבי נר חנוכה במסכת שבת (ד' כג.): וזה כמובן לא תואם את דברי רש"י, ונראה שאכן רש"י דייק ורק כאן קיבץ את שני ההיבטים של היו באותו הנס והוא מפני שמצות החנוכה קשורה לאדם ולביתו - נר איש וביתו ומדליק על פתח ביתו מבחוץ, והאישה ג"כ נקראת בית - ביתו של אדם זה אישתו, ע"כ האישה קשורה יותר במצוה זו מאשר במצוות אחרות, וכך גם הדין בנר חנוכה, ששונה ממגילה שאין אישה יכולה להוציא את האיש ידי חובתו בקריאת המגילה, (ובארבע כוסות ודאי שאין שייך בכלל שאחד מוציא את השני) ובנר חנוכה אישה יכולה להדליק ולהוציא ידי חובה את בעלה כשאינו בבית, וע"כ ציין רש"י את השייכות הכפולה, ועוד שהרי ההדלקה של נר חנוכה היא לזכר הנס האחרון של פך השמן שהוא נס כללי, וע"כ היה צריך לקשור יותר את הנשים לחנוכה, ולא כמו ארבע כוסות שהם על נס הגאולה, שהיו שייכים בהן ממש, ועצם העובדה שהיו בשעבוד ובגאולה מספיקה מה שאין כן בחנוכה שההדלקה היא יותר כתיזכורת לנס הפך שאין לנשים שייכות מיוחדת לכך, וממילא כדי לחייבן בהדלקה היו צריכים להכפיל את שייכותן לחנוכה, (ואולי אפשר להוסיף שהשתלשלות הענין שהובילה לנס פך השמן התחילה ע"י האישה וממילה היא הגורם לחיוב האיש בהדלקת הנר ע"כ וודאי שהיא גם חייבת, ואינו כמו בפורים שהתחלת ההצלה הייתה ע"י מרדכי שהציל את אחשוורוש ועוד ענינים הקשורים במרדכי כפי שמובא במדרשים) וברובד נוסף אפשר לומר ששני נקודות הקשר של האישה לחנוכה מתבטאים ביסודות הקמת הבית ע"י האיש והאישה – הגזירה וההצלה, (ומכאן גם הקשר בין נר חנוכה לנר שבת כמו שמובא בגמרא לקמן בעמוד ב' הרגיל בנר מצוה הויין ליה בנים תלמידי חכמים – ע"ע במה שכתבתי שם).

רש"י ד"ה מלא תסור. מן הדבר אשר יגידו לך וגו':
רש"י המשיך כאן את הפסוק מפניי שהלשון "לא תסור" משמע לא תעשה ואיך שייך לומר ע"כ ברכה – וציונו, ע"כ הביא את המשך הפסוק אשר יגידו לך ואוסיף רש"י וגו' שההמשך ימין ושמאל נדרש אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו' וזה מדגיש יותר את נקודת ה"עשה" שבמצוה זו וע"כ שייך ברכה, (ויתכן שזה הסיבה של רב נחמיה שלמד מהפסוק שאל אביך ויגדך וכו' שהוא לשון עשה).

רש"י ד"ה מב' רוחות. אחד בצפון ואחד במזרח:
צפון ומזרח
גרגר לחנוכה במשנת רש"י – מתוך 'אלף בית רש"י'

משמיא קא זכי ליה לרבן של ישראל רבי שלמה יצחקי זי"ע שחיבוריו הגדולים על התורה ומסכתות הש"ס מקום מיוחד נתבצר להם באריגה אחת עם התורה שבכתב והתורה שבעל פה, באשר פירושו הבהיר כביכול משלים את דברי התורה הק' ולשון הש"ס, וכמין מעשה חושב ורוקם שזורים המה על הדף בחומש ובגמרא ודא ודא אחת הן.
בפירושו הנשגב של רש"י הק' אשר נכתב ברוה"ק כפי שהעידו גדולי הדורות, כל מילה מדויקת וכל פירוש תואם ומשלים ממקומות אחרים. אין מובאה שאין לה הסבר מיוחד, וכל דבריו מיוסדים בכללים ברורים ובעלי משמעות, ומאז ומקדם התחבטו ודקדקו הלומדים בלשון הזהב שלו והעלו מרגליות ופנינים לרוב, לכבוד חג החנוכה אשר מתנוצץ בו אור התורה הק' כי נר מצוה ותורה אור, אציגה נא אור חדש בפירוש רש"י מסוגיית החנוכה במסכת שבת, מתוך הספר 'אלף בית רש"י' אשר עימי בכתובים והנמצא בשלבי עריכה והוצאה לאור בסיעתא דשמיא.

בגמרא נאמר אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות (ואמר) רבא לא אמרן אלא משתי רוחות אבל מרוח אחת לא צריך.
והנה לפום ריהטא כאשר נתבונן מעט בדברי רש"י אלו עולה התמיהה מדוע נקט רש"י שני צדדים אלו של צפון ומזרח דווקא ולא מזרח ומערב למשל?
ונראה לומר בפשטות שצדדים אלו הם חידוש וחומרא גדולים יותר ממזרח וממערב, שהרי זה דומה יותר לב' פתחים ברוח אחת, משום שהעומד בקרן זוית צפונית מזרחית רואה לנגד עיניו את ב' הצדדים יחד, ועכ"ז אומרים לבעל החצר להדליק בב' הפתחים, וכ"ש באופן שב' הפתחים בצדדים מנוגדים כמזרח ומערב או צפון דרום שאז אין באפשרות ההולך בצד אחד לראות אם הדליק בעל החצר בצד השני, וכן הסיק אליבא דהלכתא בעל המשנה ברורה בביאור הלכה, ודחה החולקים עי"ש.
[ומכאן עלינו ללמוד עד כמה נצרך האדם ליזהר מפני החשד שיאמרו שלא הדליק נרות חנוכה, שאפי' לזמן מועט באופן כזה של צפון ומזרח שכאשר ממשיך האדם ללכת ויבוא לקרן צפונית מזרחית יראה מיד שהדליק נר חנוכה בפתח האחר, אעפ"כ אמרי' שידליק בב' הפתחים.]

ונראה להוסיף בטעמא דמילתא מדוע אם כן נקט רש"י צפון ומזרח דווקא ולא צפון מערב או מזרח דרום וכיו"ב בכמה דרכים.
א. דרכו של רש"י הק' בחיבורו שכאשר באותה המסכת מזדקק שוב לבאר בענין הדומה או בלשון מקביל, יהא לשונו בב' המקומות שווה. ואכן מצינו לקמן [ס"ב] בענין תפילין ברש"י ד"ה התם משום שי''ן. שעשויה מעור החיצון עצמו קומט בו ג' קמטין כעין שי''ן מש-די והדלי''ת והיו''ד עשויין בקשר שקושר הרצועה אחת לצפון ואחת למזרח כמין ד', ורצועה קטנה מאד תלויה בה ואין בה אלא כפיפה כמין יו''ד וכופאה בעוד העור לח והיא כפופה לעולם:
[וכשם שמצות החנוכה מסמלת את אור המנורה שהיא עדות שהשכינה שורה בישראל, ונקשרת יחד עם מצוות מזוזה וציצית שעניינם ציון איש יהודי וביתו, כך גם התפילין אות ועדות, ומקוים בהם וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו'.]
ב. משני דיבורי המתחיל שנקט רש"י ב' צדדים אלו של צפון ומזרח בדווקא, [שהלוא גם בענין קשירת הדלי'ת שבתפילין אפשר לציין בצדדים אחרים]. נבוא למקור המעין שממנו דלה רש"י הק' את לשונו בבחירת הצדדים 'צפון ומזרח'. ושוב גם מקור זה נמצא במסכתא דילן בשבת [קל"ג:] מובא הפסוק {עמוס ח-יב} 'ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו', ודורשת הגמ': דבר ה'- זו הלכה, דבר ה'- זה הקץ, דבר ה'- זו נבואה. ונרמז בזה ממש כעניינו בחצר שיש לה ב' פתחים, שהחשש מפני המשוטט מצפון למזרח למצוא אם הדליקו נרות כדבר ה' זו הלכה. והדרך היא מצפון למזרח דווקא שהרי כל פניות שאתה פונה יהיו דרך ימין.
ג. עוד אפשר לרמוז שרוחות אלו עניינם כח בית המקדש והגאולה העתידה בב"א, שהלוא צד צפון בביהמ"ק הוקבע לקדשים – קדשי קדשים שחיטתן בצפון, כך גם מצינו בדברי רש"י עצמו [סוכה נ"ו.] הנכנסין חולקין ביניהם בצפון. את המגיע לחלקן כדאמרינן בגמרא כדי שיראו הנכנסין שהצפון עיקר שהרי קבעו הכתוב לשחיטת קדשי קדשים.
וצד מזרח רומז כנודע לביהמ"ק, שהוא הצד שכל פיות פונים אליו בתפילתם, וע"כ במצוות חנוכה שהיא על הנס שהיה בבית המקדש ומורה על קדושתו נקט רש"י צדדים אלו. [וכדאי' בשפת אמת [תרל"ג] 'מצות נר חנוכה קצת נחמה בגלות שהיא זכר למנורת המקדש כי היא מצוה בדבר שהי' אז עבודה ולא יש מצוה כזו והיא ממילא רמז לעבודת המקדש].
ובהם נרמז גם כח הגאולה העתידה, 'צפון' – כדאי' ברש"י בשיר השירים [פרק ד' פ"ח] על הפ' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואו תשורו מראש אמנה וז"ל: ד''א מראש אמנה הר הוא בגבול צפונ' של ארץ ישראל ושמו אמנה ובלשון משנה טורי אמנון והר ההר שנאמר בו (במדבר לד) מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר וכשגליות נקבצות ומגיעות שם הם צופים משם ורואין גבול ארץ ישראל ואוירה של ארץ ישראל ושמחים ואומרים הודיה לכך נאמר תשורו מראש אמנה. [גם בשלב המקדים לגאולה, במלחמת גוג ומגוג הוא בצפון כענין שמצינו 'מצפון תפתח..]
וצד 'מזרח' רומז הוא לגאולה העתידה, כדכתיב [מלאכי ג] וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו', וכן כתיב [ישעיה] קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח, וגאולת ישראל נמשלה לאילת השחר שזורחת קימעא קימעא, ואף פסוקי ההלל הנאמרים על הגאולה ונקראים כסדרן נלמדים מהפסוק 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'.

[ובמאמר המוסגר יתכן לומר שזו גם הסיבה שכשנקט רש"י הק' ב' צדדים באופן שלא היה לו ענין לכתוב צדדים המנוגדים דוקא או כשרצה לתפוס ב' רוחות בסתמא מתוך הארבע, נקט דווקא צפון ומזרח, כדמצינו [כתובות ק"ט:] ברש"י ד"ה כל חד וחד מצי מדחי ליה. 'של מזרח אומר לו בצפון דרך שלך, ואין לך אצלי כלום וכן כל אחד ואחד'.]

לאחר שיצאנו מפרד"ס האופנים בביאור דברי רש"י 'אחד בצפון ואחד במזרח'. פשט- חידוש גדול יותר שנראה בקרן זוית. רמז- מהפסוק 'ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח'. דרש- מדרך קשירת רצועות התפילין כעין דלי"ת כפירש"י. סוד- רמז לביהמ"ק וכח הגאולה העתידה. נקנח בפרפרת שלאחר המזון:
ב' הצדדים 'צפון ומזרח' רמוז ירמזון למצוות החנוכה, סופי תיבות הן נ"ח נר חנוכה – רמז שהלכה מיוחדת זו נאמרה במצוה זו. ראשי תיבות הן צ"מ ציצית מזוזה – עפ"י דאי' מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל ובעל הבית בטלית מצויצת באמצע [כנוסף בשאילתות]. אמצעי התיבות הן פ"ו מצפון וז"ר ממזרח, ראש פ"ו וסוף ז"ר – פר – רמז לשיטת ב"ש פוחת והולך כנגד פרי החג, סוף פ"ו ותחילת ז"ר – ו"ז – רמז לשיטת ב"ה מעלין בקדש ואין מורידין, כי ו' רמז לששת ימי החול וז' רמז ליום השבת מבחר הזמנים.
רמז נאה לצפון ומזרח נמצא גם בעבודת הכהן גדול ביום הכיפורים ביציאתו מקדש הקדשים, עומד כנגד האולם בין המנורה [חנוכה] לבין המזבח [רמז לבית יהודי כדאי' ומוריד דמעות וכו'], ומחטא ומזה בראשונה על קרן מזרחית צפונית ומשם סובב והולך על השאר.
עוד אפשר שצדדים אלו מזכירים גם את נצחון בית חשמונאי על היוונים בחנוכה כדאיתא במשנה במדות פרק א משנה ה ארבע לשכות היו בבית המוקד וכו' מזרחית צפונית, שבה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצום מלכי יוון. (וכן במסכת יומא דף טו ע"ב מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי עובדי כוכבים, וברש"י ששיקצום מלכי עובדי כוכבים. שהקטירו עליה לעבודת כוכבים במקדש) וכדאיתא במגילת תענית ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים, שנאמר (ויקרא ח, לג): "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים וְגוֹ'", ואומר: (במדבר ז, יב): "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ וְגוֹ'", ובשביעי הקריב אפרים. וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר: (דה"ב ז, ט): "כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים". מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא – בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, ושׂדוהו בשׂיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים.
בסיום הדברים נראה שברש"י במסכת מנחות דף לג ע"ב רש"י ד"ה בפתח שאחורי הדלת. כגון שיש במקצוע הבית פצים קבוע ושני פתחים מחותכין אחד לדרום ואחד למערב וקבע מזוזה בפנים בחלל פתח הדרומי וכו' כאן רש"י מביא דווקא שני צדדים אלו דרום ומערב , הקשורים בדווקא למסכת מנחות וכדאיתא בדף יט מקום הגשת המנחה ת''ל לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן וכו'
ואולי אפשר להוסיף שמזוזה נקט את הצדדים המנוגדים למה שנקט גבי נר חנוכה, כי אכן מדובר באותם שני פתחים לחנוכה ולמזוזה (שהם צמודים ממש בקרן זוית ואפשר שזו חומרה נוספת שצריך גם באופן זה להדליק בשני הפתחים) ולגבי חנוכה הצדדים הם כלפי הרואה את הנר ולא כלפי הבית כי הנר נעשה לפירסומא ניסא ועיקר מצוותו לרואה בחוץ, ולכן צפון מזרח, אבל כאן בחיוב מזוזה שהיא לחובת הבית הצדדים הם כלפי הנמצאים בבית, וממילא אותם צדדים שכלפי חוץ נקראים צפון ומזרח נקראים כאן דרום ומערב.
 

עמוד ב

רש"י  ד"ה בנים תלמידי חכמים. דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה:
רש"י מביא כאן תוספת הסבר מפסוק במשלי על דברי הגמרא שנאמרו ללא מקור -הרגיל בנר הוין ליה בנים תלמידי חכמים, ונראה שאכן רש"י רצה להוסיף את פירוש על השייכות שבין קיום שני המצוות הללו הקשורים בנר - להולדת תלמידי חכמים, וע"כ מצא רמז לכך בפסוק ונראה מדבריו שדורש זאת כך, כי נר מצוה ותורה ע"י מצוה = נר שבת שע"י האמא - ותורה = נר חנוכה שע"י האבא, בא – נולד ובא אור של תורה = תלמיד חכם, אמנם יותר נראה לומר ההיפך שמצוה = היא מצות האב על בנו, ותורה = היא תורת אימך כמו שרש"י ביאר במשלי , אמנם לפ"ז היה צריך לומר ברש"י כך כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דחנוכה ושבת וכו' , ואולי כאן נרמז ברש"י בצורה אחרת שהשבת שהיא שקולה כנגד תרי"ג מצוות (תורה שבכתב), נקרא נרה בשם - נר מצוה, וחנוכה שהיא כנגד תורה שבע"פ מהות המלחמה בהתייונות, נקרא נרה – נר תורה, ומשני אלו נולדים תלמידי חכמים.