דיוק וחידוש ברש"י

מסכת שבת דף כב

עמוד א

רש"י  ד"ה כסוכה וכמבוי. דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי:
צריך להסביר לשון הרש"י - בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי, ולא כתב באותו מטבע לשון במסכת עירובין ומסכת סוכה, וכן מדוע שינה הסדר מלשון הגמרא וכמובא בדיבור המתחיל כסוכה וכמבוי, ונראה שיש נקודות דמיון שונים בין חנוכה – סוכה , וחנוכה – מבוי.
חנוכה – סוכה , כאן לגבי חנוכה נקט רב תנחום בלשון פסולה וגם בסוכה נאמר פסולה, והנה התוספות כתבו - נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. וא''ת הוה ליה למימר ימעט כמו גבי מבוי דאמר התם מבוי דרבנן תני תקנתא ואיכא למימר דנקט פסולה משום דבעי למימר כסוכה שהיא מן התורה אי נמי לא רצה להאריך יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנ' דלמעטה ולהניחה כמו שהיא דולקת אי אפשר כדמוכח לקמן: עכ"ד.
אבל מצד שני חילוק גדול בינהם חנוכה דרבנן וסוכה דאורייתא, ועוד חנוכה הטעם רק משום דלא שלטא בי עינא ובסוכות יש עוד שתי דעות נוספות בגמרא שטעמיהם שונים.
חנוכה – מבוי שניהם מדרבנן וטעמיהם שוים דלא שלטא ביה עינא, וע"כ בגמרא נקט קודם כסוכה כי שם הלשון סוכה וכו' פסולה, ורש"י נקט קודם את הדרבנן שהוא יותר דומה בדין עצמו ששניהם מדרבנן, ומאחר שהכסוכה שנקט רבי תנחום מהותה מדאורייתא ודיניה ברורים שהם במסכת סוכה, מסביר רש"י לאחר שמסביר את הלשון מבוי ולמה הוא שייך, שהוא מדיני עירובין שהם מדרבנן, והוא הסבר ולא ציון מראה מקום, ולכן רש"י הקדים את מה שרצה להסביר לפני ציון מקום גבי סוכה שהיא במסכת סוכה, ולכאורה אפשר לומר שרש"י רומז בזה שלא סובר כתוס' ד"ה נר חנוכה שהניחה שמסביר בתירוצו הראשון שנקט בלשון פסולה מפני שמדמה את הדין בחנוכה לסוכה שהיא מדאורייתא.
ואפשר שרש"י רצה לומר שאף שהלשון בגמרא פסולה כסוכה, הקדים רש"י את עירובין לומר שדין חנוכה כעירובין שהם דרבנן, ועל סוכה נקט בלשון מסכת סוכה שאת המסכת כתבו רבנן ולא כתב סוכה סתם שמשמע יותר דאורייתא, והנפק"מ בינהם לכאורה יהיה בספק אם הדליק במקום גבוה אם צריך לחזור ולהדליק.
עוד נראה להסביר בדרך נוספת ברש"י, ובהקדם לפירוש הדברים נציגה כאן עוד שאלות במאמרו של רבי תנחום.
א. מדוע כתב שני דברים לדמות סוכה מבוי ולא הסתפק באחד מהן, וכן היה צ"ל כסוכה כמבוי ללא וו החיבור.
ב. מדוע לא כתב הטעם עצמו משום דלא שלטא ביה עינא, והיינו טעמא דסוכה והיינו טעמא דמבוי.
ג. מדוע כותב כסוכה והרי לפסול בסוכה יש שם במסכת טעמים נוספים.
והנראה לומר אופן חדש בדיוק כוונת רש"י ולתרץ הקושיות האלו, ובכך גם תתורץ הקושיה המפורסמת של מרן הבית יוסף מדוע שמונה ימים ובהדגש ששונה מכל החגים דהרי אף שמונה ימים של סוכות הם שני חגים נפרדים.
והנה שני דברים אלו סוכה ומבוי, שונים בתכלית בענין השלטא ביה עינא – הראייה, בסוכה צריך היושב בתוך הסוכה שהוא יושב בסוכה וא"כ הראייה והדין של פסול עשרים אמה הוא רק כלפי פנים, ומצד חוץ אף אם יהיה פחות או יותר לא יעלה ולא יוריד, במבוי הדין הפוך שהדין הוא רק כלפי הרואים בחוץ ההולכים במבוי או ברה"ר, אבל כלפי פנים הבית רשה"י ג"כ לא יעלה ולא יוריד, ולכך מצרפם רבי תנחום יחד לומר שבדין חנוכה האופן שפסול זה רק אם מתקיימים שני התנאים יחד כלפי פנים כסוכה וכלפי חוץ כמבוי, משא"כ אם גר בבנין קומות שמבחוץ יותר מעשרים, אבל כלפי פנים הבית מונח במקום נמוך יהיה כשר מעיקר הדין ויפסיד העניין של פירסומא ניסא, וכן להיפך הנמצא בבור מרתף עמוק מאוד יותר מעשרים )כבורו של יוסף הצדיק) ויש לו חלון הפונה לרה"ר וכלפי חוץ נמצא מתחת לכ' הרי שיוכל להדליק שם (ע"י שיעלה בסולם או במקל ארוך),
ע"כ כתב רש"י קודם עירובין ששם ענין שלטא ביה עינא ברור ואין טעם נוסף והוא גם ככלל יותר דומה לדין חנוכה שדינו כלפי הרואים בחוץ פירסומא ניסא, ואח"כ כתב רש"י מסכת סוכה, ורמז בכך ששם במסכת יש גם טעמים נוספים.
ומכאן נחזור להתבונן במאמרו של רבי תנחום נר חנוכה וכו' כסוכה וכמבוי, שכוונתו לומר שעיקר דין חנוכה הוא בענין של לראותם פירסומא ניסא נגד גזירות היוונים שהיו בשלושה דברים מילה חודש ושבת, על מילה שבכך לא "יראו" הבדל בין גוי ליהודי בגוף האדם אבל זה בצנעה, ואי אפשר לעשות כנגד זה תיקון בענין של פירסומא וזה נרמז בשמונה ימים כי בן שמונת ימים ימול, בהלל והודאה ולימוד תורה הנעשים בפה (ברית הלשון כנגד ברית המעור) אבל הגילוי של הדלקת הנרות שמונה ימים הוא כנגד שני הדברים האחרים, חודש הוא היסוד לקביעת החגים שעל פיו נעשים, ואת כל החגים ביטלו למעשה בגזירה זו, והחג היחידי שמתבטא בו ענין של לראותם הוא בחג הסוכות, דכתיב למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכנאמר בגמרא עד עשרים אדם יודע שיושב בצל סוכה, וממילא כנגד שבעת ימי חג הסוכות שהם כנגד גזירת חודש, אנו עושים שבע ימים של לראותם בנרות, וכנגד גזירת שבת שבו מתבטא העניין של לראותם בקורת המבוי, לכך מדליקים עוד יום ובסה"כ שמונה ימים, שלשת גזרות אלו בצירוף נר חנוכה מופיעים בדרך רמז במימרא הבאה של רבי תנחום נחשים ר"ת נ'ר ח'נוכה ח'ודש ש'בת מי'לה.


מימרת הגמרא הבאה אחרי מימרת רב תנחום על חנוכה, היא מימרא נוספת של רב תנחום על ביאור הפסוק והבור ריק אין בו מים שנאמר אצל יוסף הצדיק, בליקוטי רש"י מביא כאן רש"י במסכת חגיגה דף ג עמוד א,
רש"י ד"ה והבור רק. משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום:

על כך ועוד במאמר שלפנינו
במסכת שבת דף כ"ב ע"א הגמרא מביאה גבי דיני נר חנוכה את מימרת רבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, מימרא זו היא המסיימת את פרק הכונס במסכת בבא קמא ששם הוא המשנה היחידה שמוזכר בה חנוכה ודין זה בלבד משמו של רבי תנחום מובא שם בגמרא,
מיד לאחר מימרא זו במסכת שבת מובאת מימרא נוספת של רב תנחום - ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב {בראשית לז-כד} והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מה תלמוד לומר אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.
הגר"א ועוד דרשו את הקשר בין הדברים שטעמם אחד דהרי קשה איך ראובן חשב להצילו בבור שיש בו נחשים ועקרבים, ותירצו דכמו שמעל עשרים אמא לא שלטא ביה עינא ואין כאן פירסומי ניסא, כ"ש בעומק הבור אף בפחות מכך לא שלטא עינא ולא ידעו שנחשים ועקרבים אין בו, ורמזו בכך את הקשר של פרשת וישב הסמוכה תמיד לחנוכה, וכמו דאיתא בבני יששכר ובספרי רבי צדוק הכהן המיוסדים על דברי הטור וכמו דאיתא בבני יששכר ובספרי רבי צדוק הכהן המיוסדים על דברי הטור והשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכ"ח) וסימן לפשוטה פקדו ופסחו ולמעוברת סגרו ופסחו מנו ועצרו צומו וצלו קומו ותקעו, שהקריאה בתורה בפרשה המקדימה את המועדות נרמז המועד הבא, וכן איתא בשל"ה הקדוש.
והנה במסכת חגיגה דף ג' עמוד א', שבגמרא שם מובאת מימרתו זו של רבי תנחום והבור רק אין בו מים, בסמיכות למימרא נוספת על פטור חרש וחיגר מעולת ראייה ברגל, מפרש רש"י ד"ה והבור רק. משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום:
וכן רואים במקומות נוספים שרש"י מפרש כעין זה, ומכאן ראיה שסיבת הסמיכות כאן במסכת שבת ברורה ופשוטה ולכך רש"י לא כותב זאת, ונראה בהשקפה ראשונה שהמקומות בהם רש"י כתב זאת, הם לכאורה כשאין שום קשר אחר ובמסכת חגיגה המימרא הראשונה היא לגבי חיוב חיגר בעולת ראיה בשלוש רגלים, והשניה כמו כאן ביאור על והבור רק וכו',
עוד יש לדקדק באריכות הלשון ברש"י משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכי גבי שמעתתא דרבי תנחום, ובמקומות אחרים כתב רש"י בקיצור נקט לה הכי משום שמעתתא וכו' ולא היה צ"ל משום דרבי תנחום אמרה שהרי בפירוש נכתב בגמרא שרבי תנחום אמרה, ועוד הד"ה של רש"י הוא התיבות והבור רק והיה צריך להיות בתיבות שמו של בעל המימרא רבי תנחום.
ובהשקפה ראשונה בפשיטות נראה שכאן יש הקשר בין המימרות שהם קשורים לאותו תקופת זמן, לחנוכה ולפרשת השבוע - וישב - הנקראת בדרך כלל בשבוע שחל בו חנוכה, אלא שדברי רש"י המדויקים עד דק בכל מקום ומקום המלמדים על עומק דבריו, כך גם כשסותם דבריו ואומר במקום אחד ואינו אומר במקום אחר מצריכים תלמוד והתבוננות, ובפרט שמדובר באותו בעל המאמר רבי תנחום שרש"י במסכת שבת לא אומר כלום ובחגיגה אומר, והנה נראה שמימרה זו היא הייתה מהותו של רבי תנחום כפי שנראה ממימרות הנוספים של רבי תנחום בש"ס, ויעלה מכך הסבר נפלא שבעיניו של פרשנדת"א מרא דתלמודא היה פשוט וגלוי.
וראשונה היא המימרא במסכת ברכות ס"ב ע"א א''ר תנחום בר חנילאי כל הצנוע בבית הכסא נצול משלשה דברים מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקין ויש אומרים אף חלומותיו מיושבים עליו, וברש"י איתא שם מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקין. דמתוך צניעתו מתנהג בנחת ובשתיקה ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו ואף המזיקין חסין עליו: חלומותיו מיושבין עליו. שאין המזיקין מבהילין אותו: וזה הוא המהות של השולט ביצרו ובמחשבתו, שענינו שמירת חותם הברית, וזה הוא יוסף הצדיק ובכך נבין יותר את דרשתו של רבי תנחום על הפסוק והבור רק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו , ובכך יומתק ביאור הפסוק (כ) וְעַתָּ֣ה | לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֨הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה-יִּֽהְי֖וּ חֲלֹֽמֹתָֽיו: הקשר בין ההשלכה לבור להמשך הפסוק ונראה מה יהיו חלומתיו.
ואיתא בירושלמי במסכת מועד קטן פרק ג הלכה ט גמרא: רבי תנחום בר עילאי דמך בחנוכתא, ומכאן נראה שהגמרא כאן בשבת, מקיימת מילתא דהספידא לרבי תנחום והקשר שלו המיוחד לחנוכה, והיות ואין מספידין בחנוכה אמרו את שתי המאמרים האלו שבהם נרמז כל ההספד, והנה המימרא הראשונה זהו הדין היחיד שנאמר רק משמו של רבי תנחום בש"ס, שרוב אמרותיו הם באגדתא מדברי רבו רבי יהושע בן לוי, וכמו שרואים עוד ענין וחשיבות בממימרא זו, בגמרא היחידה שכולה בענין חנוכה המוסבת על משנה בבא קמא שמוזכר בה בדרך אגב חנוכה, עיקרה במימרתו של רבי תנחום, ולפיכך אפשר שמהותו היתה חנוכה, שחיבר והשווה את חנוכה שהיא מדרבנן האחרונים בסוף ימי בית שני, לדברי תורה – סוכה, ולדברי נביאים - עירובין, וחנוכה היא מכוחו של יוסף הצדיק וכמו שיובא בהמשך, וכפי שנראה שגם בימי רבי תנחום מתקיימת מלחמה – ויכוח, עם יון בדרך אחרת ומנצח, וכן נס החנוכה בפך השמן הטהור השמור ב"חותם" והוא שמונה ימים, והמשך מילי דהספידה היה המאמר על והבור רק היוסף הצדיק שומר "חותם" אות ברית קודש ביום השמיני, והוא שייך לפרשת וישב הסמוך לחנוכה אבל לא רק ענין הסמיכות נדרש כאן, אלא מהות הדברים ומהות הספד של תלמיד חכם, כפי שנאמר שם בגמרא בברכות בדף סב ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה א''ל רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא ורב נחמן מאי נפקא ליה מיניה משום דתניא כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן,
ועל רבי תנחום עצמו לאחר שאמרו את מימרתו לחנוכה ועל צדקותו שהשווה דרבנן לדאורייתא המשיכו והספידו דהוי צנוע, וידעו שהוא צנוע על פי הסימן משני מאמריו שכל הצנוע בבית הכסא ניצול מן הנחשים והעקבים וחלומתיו מיושבים , וכפי שנתקיימו ביוסף הצדיק שניצול מן הנחשים והעקרבים שבבור ונתקיימו חלומתיו, ואף רבי תנחום ניצול כיוסף כדאיתא בסנהדרין דף ל"ט ע"א אמר ליה קיסר לרבי תנחום תא ליהוו כולן לעמא חד אמר לחיי אנן דמהלינן לא מצינן מיהוי כוותייכו אתון מהליתו והוו כוותן א''ל מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר [מקום חיות רעות של מלכות (רש"י)]לא אכלוה א''ל ההוא מינא האי דלא אכלוה משום דלא כפין הוא שדיוה ליה לדידיה ואכלוה, (והן הן גם דברי שמעון ולוי לאנשי שכם שיוסף הצדיק נישא לאסנת בת דינה).
על פי זה יובן שהמימרא של רבי תנחום והבור רק היא מימרא הרומזת את כל מהותו וענינו של רבי תנחום, ולכן גם במסכת חגיגה שמובאת המימרא השניה של רבי תנחום בעניני עולת ראיה שהוא גם כן הלכה (הלכה זו מובאת בירושלמי בשם רבי בון כפי שמציין תוספות על אתר), ורש"י תמה למה הביאו דווקא את מאמר זה של רבי תנחום ובפרט שכבר מאמר זה נכתב בשבת בשמו, ולכן דקדק לכתוב את ביאורו על המילים "והבור רק" למה הגמרא מביאה שוב את המאמר המיוחד של רבי תנחום על הבור רק שהוא המאמר שמשקף את רבי תנחום עצמו, ובכך מובן אריכות הלשון ברש"י משום דרבי תנחום אמרה שהוא בבחינת מה שהוא היה אמר, ולכן לא הביאו שם ממאמריו האחרים של רבי תנחום אלא חזרו על מאמר זה שהוא מובא בסמוך למאמר השני מבין שניים בעניני הלכה ולא אגדתא, וכפי שאיתא בבבא קמא נה ע"ב כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, ואכן הרבה מימרות של רבי תנחום אמרם בשם רבו רבי יהושע בן לוי.
עוד נמצא בש"ס מאמר נוסף של רבי תנחום בנוגע למכירת יוסף במכות דף י' ע"א א''ר תנחום בר חנילאי מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנאמר {בראשית לז-כא} וישמע ראובן ויצילהו מידם, ודבר זה יפתור מדרש (שהובא בספר זכור לאברהם) תמוה על הפסוק בשיר השירים הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ – זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים – זה נר חנוכה, הקשר המיוחד בין ראובן ליוסף שיתכן והיא שגרמה לו להצילו, כנאמר במדרש רבה (פד טו) רבנן אמרי אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי שנאמר "ואחר עשר כוכבים משתחוים לי" ואיני מצילו, א"ל הקב"ה אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך הה"ד (דברים ד, מג): "אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר [וגו' לָראוּבֵנִי]", ע"כ, ולפי זה אפשר לומר שראובן האמין לחלומתיו וידע שחלומתיו מיושבין עליו וממילא הוא הנקרא צנוע בבית הכסא וע"כ לא חשש להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים שהרי ינצל מהם. (ורמז בפסוק לשמו של בעל המימרות רבי תנחום, הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים). ועוד אפשר להוסיף מגדים רמז ליוסף בברכת משה ממגד גרש ירחים ממגד גבעות עולם, ועוד איתא במד"ר שה"ש הדודאים נתנו ריח אלו עולמי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל, שדבקו בבעליהן ואינן מכירות אדם אחר, ומדרש זה ירמוז לשני אלו יוסף – בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, וראובן שלא חטא מפני שבנות ישראל דבקו בבעליהם, וכן איתא בעירובין כא ע"ב דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן ל''א שאוגדות פתחיהן לבעליהן, ואפשר בזה להבין יותר גם את את ענין פתחינו מגדים לחנוכה ע"פ רש"י בדף כ"ג ע"א היו באותו הנס, וכפי שהר"ן מביא מדרש כאן, בגזירת היוונים להבעל להגמון תחילה ובבתו של יוחנן שהשקתו והרגתו.
נחזור לחילופי הדברים שבין רבי תנחום לקיסר רומי וליראנוס שמלך באנטיוכה באותם ימים, את רצון היוונים להיות לעם אחד, ללא שמירת הקדושה והטהרה שחותמה בברית מילה, וכפי דברי בעל מגלה עמוקות (פרשת ואתחנן) שבימי מלך יון נפרע חטא של יוס"ף בגימטריא מל"ך יו"ן ובגימטריא אנטיוכ"ס, והנה גזירת היוונים הייתה כתבו על קרן שור אין לכם חלק באלקי ישראל, כי אז היה התיקון לחטא מכירת יוסף, הרמוז בשור, (תנחום ואותי' בגימטריה שור ואותי') וגזרו על המילה, והן הן ההיבדלות בין הגוי ליהודי שמתחיל מכוחו של יוסף הנמצא בין הגוים ולא נשפע ממעשיהם, שולט ביצרו וכו' והוא יוסף השליט פוקד על המצרים לעשות ברית מילה, (ומתחתן עם אסנת בת דינה, שאחיו שמעון ולוי אומרים לשכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר) וההמשך בירידת עם ישראל למצרים לתוך הקליפה ונבדלים מהם בעניני הקדושה, ואחר כך בימי החשמונאים שהיוונים רוצים שעם ישראל ידמה להם וגוזרים על המילה והכתיבה על קרן השור, ולבסוף בזמן רבי תנחום שמנצח את מלך אנטיוכה באופן שהמלך מסכים שהגוי צריך להיות כיהודי, ורבי תנחום מציע לו לעשות ברית מילה, וזה נמשך עד היום הכוח לעמוד ולהבדל מן הגוים.
ולמעשה הדברים קשורים עדיין מנח שהקשר בין נח ליוסף הוא פשוט ששניהם היחידים בתנ"ך שנקראים צדיק כדאיתא במדרש תנחומא, איש צדיק על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות נח ויוסף שכך כתיב בו על מכרם בכסף צדיק (עמוס, ב) וכתיב בו ויכלכל יוסף (בראשית, מז), עוד נאמר שם ששניהם יוסף ונח נולדו מהולים, נח ביציאתו מן התיבה מתגלה בתוך אהלו ושם ויפת מכסים אותו שהוא ענין הצניעות, ושם הוא העיקר כנאמר ויקח לשון יחיד, אבל יפת מצטרף ובזכות זה זוכה לברכה יפת אלקים ליפת - זה הוא מלכות יוון, שבסופה של דבר רוצה לעקור מבני "שם" את הצניעות שהיא בענין המילה, נח נקרא גם תמים ושם במדרש נאמר שמפני שנולד מהול נקרא כך, ואפשר שגם דבר זה נרמז בשם תנחום - נח תום, ונרמז בפסוק במשלי (יא ג)תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים ושדם [יְשָׁדֵּם].
ונסיים בפרפראות: תנחום בגימטריה נר חנוכה כסכה ומבוי, גם גימט' בור רק , גם ויהי ביום השמיני (חותם הברית לשמונה, שהוא יסוד יוסף הצדיק, חנוכה, וחנוכת המזבח שבו נאמר פסוק זה, וגם ירמוז למימרתו השניה בהלכה של רבי תנחום בעולת ראיה הנלמדת ממצות הקהל בחג הסוכות גימט' תנחום) באותיות תנחום נמצא אותיות חותם, פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול, וכן חנו, ויתן חנו בעיני שר כו' ג"כ רמז באותיות הדומות, וכן רמז לממירא ויתן חנו רמז לנר חנוכה, בעיני שר - בעיני דשלטא, בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר, אולי ירמוז לפטירת רבי תנחום בשבת וישב חנוכה ואולי גם נולד בשבת זו, ימאן גימט' חנילאי, חג חנוכה גימט' חנלאי, וכן בתרגום שר האופים רב נחתומי אותיות רבי תנחום, ושוב ירמוז לפטירתו ואולי גם ללידתו - יום הולדת, בהפטרה של שבת וישב שיוצא שבת חנוכה, רני ושמחי בת אותיות ש' רבי תנחום רמז שנולד ונפטר בשבת זו, וכן סוף ההפטרה תשואות חן חן לה, תנחום ואביו חנלאי, ואפשר שעל כן במסכת שבת הביאו את שני מאמרים אלו ולא במסכת בבא קמא בסוגיית חנוכה כשהביאו את המימרא הראשונה, מאי חנוכה דתנו רבנן בגימטרי' זהו רבי תנחום בן חנלאי, מאי חנוכה דתנו גימט' תרי"ג ופירושו תורה – רבנן, תנחום בגימט' זאת חנוכה, תנחו"ם - תדליק נרות חנוכה והנחתם מצוה, ושמו תנחום = תניחם, והמאמר שלו נר חנוכה שהניחה למעלה וכו'.
(בשולי הדברים אפשר להוסיף על הקשר בין יוסף הצדיק לשבת קודש כפי דאיתא בספרים, וגזירתם של היוונים לחללה, והמאמר הראשון של רבי תנחום בש"ס ברכות דף ו' לעולם ירוץ אדם לדברי תורה ואפילו בשבת).


רש"י ד"ה מתירין. להטיל ציצית מטלית ישן לטלית חדש ובמנחות מפרש טעמא דמאן דאסר:
רש"י הוסיף כאן שבמנחות מפרש טעמא דמאן דאסר, ומזה אנו למדים שמדובר כאן בטעם אחר שלא קשור לענין ביזוי מצוות, ורש"י כדרכו לכתוב את הנצרך לפשט, כדי שלא נטעה בלשונות הדומים - מדליקין מנר לנר - מתירין מבגד לבגד, ונחשוב שטעמיהם שווים, ומאחר שרש"י לא כתב כאן את הטעם הנוסף סימן שזה לא נוגע לפשט ע"כ גם אנו לא נביא זאת (ובמסורת הש"ס כאן ציין לעיין ברש"י ד"ה דילמא בחגיגה דף ג' ע"א).