שלהבת עולה מאליה / הרב הלל בן שלמה
שבת כ ע"א
רב ושמואל נחלקו בביאור דברי המשנה, המתירה להדליק מדורה בגבולין רק כאשר האש תאחז מבעוד יום ברוב העץ: לדעת רב הכוונה היא לכל אחד מהעצים, ואילו לדעת שמואל הכוונה היא, שלא יהיה צורך בעצים נוספים. רב חייא מסייע לרב מאמירה המובאת להלן לגבי המנורה "להעלות נר תמיד – כדי שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא שתהא שלהבת עולה על ידי דבר אחר". רש"י מסתפק בדבר, כיצד למדים מהמנורה למדורה. לדבריו, כמה מרבותיו שנו זאת לעניין מדורה, אולם בתורת כהנים הדבר מופיע לעניין מנורה. התוספות מקבלים את פירושו של ר"י הלוי המובא בדברי רש"י ומבארים, שכאשר הכתוב הקפיד על השלהבת שלא תכבה, אין צורך שהאש תשרוף את רוב הפתילה, אלא די בכך שהשלהבת תהא עולה מאליה.
בהמשך הגמרא, מופיעה מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, בביאור המילה "אח". לדעת רב הכוונה היא לסוג העץ – "אחוונא" (ערבה), ואילו לדעת שמואל הכוונה היא, לעצים הנדלקים "באחוונא", ולגרסת רש"י "באחוה", כלומר, אחד מהשני. דברים אלו מתאימים למחלוקתם הנזכרת, שלפי שמואל יש חשיבות למדורה, בכך שעציה נדלקים אחד מהשני, ואילו רב אינו רואה צורך בכך.
מהגמרא נראה כי היא מביאה ראייה לדעת רב, מאותו אחד ששאל "מאן בעי אחוונא", ונמצא שדבר זה הוא ערבה. אולם מדברי האמוראים בסמוך, הדנים בשאלה אם יש צורך ברוב כאשר הקנים או הגרעינים אגודים או מפוזרים, נראה כי הם נוקטים כדעת שמואל, שאין אנו מסתכלים על כל עץ בפני עצמו (וכפי שר' חייא סייע לשמואל). וייתכן לומר שבזה אף רב יודה, שיש משמעות לכך שהשלהבת עולה מאליה, ורק בהסתכלות על כל עץ ערבה בפני עצמו הוא סובר שאין להתייחס לשיעור של הדלקתם זה מזה, מה שאין כן בקנים ובגרעינים, שהם אינם כל כך חשובים. מכל מקום, הרמב"ם (שבת ג,יט) והשו"ע (רנה,א) פוסקים כדעת שמואל.
