אגרת ביד נכרי / הרב הלל בן שלמה
שבת יט ע"א
מבואר בגמרא, כי ניתן לשלוח אגרת ביד נכרי בערב שבת, בתנאי שקצץ לו דמים (שאז הנכרי עושה על דעת עצמו). במקרה שיש בעיר בית דואר קבוע, ניתן לשלוח גם אם לא קצץ לו דמים, אלא שנחלקו בית שמאי ובית הלל, אם צריך השליח להגיע עד לביתו של מי שנשתלח עבורו מבעוד יום (והיינו בית הדואר), או שמא די בכך שיגיע לבית הסמוך לחומה (ולכאורה לפי דברי רבי עקיבא לעיל, די בכך שיצא מפתח ביתו).
הרמב"ם בהלכות שבת (ו,כ) נוקט כבית הלל, שצריך שיגיע לבית הסמוך לחומה ומבאר "שמא זה שמקבץ האגרות ושולחן - ביתו סמוך לחומה הוא". נראה מדבריו, שאם הוא יודע שבית הדואר אינו סמוך לחומה, אינו יכול להקל בזה (וכן מביא בשער הציון רמז,י). אמנם, מדברי רש"י (ד"ה שכיחא), נראה כי מאחר שיכול להניחו בבית הסמוך לחומה (וכמבוא בדבריו לעיל יח,ב ד"ה בית הסמוך), אע"פ שאין זה בית הדואר, ניתן לסמוך על כך.
השו"ע (רמז,א) כותב, כי במקרה שאין בית דואר, יש להחמיר בכך אפילו מיום ראשון, משום שבוודאי הגוי ילך בדרכו בשבת (אם זו דרך ארוכה המצריכה כל כך הרבה ימים – משנה ברורה). אולם הרמ"א מעיר, כי יש לסמוך להקל על הסוברים שקודם יום ששי מותר לשלוח. נראה שטעמם, שהגמרא אמרה לשון "ערב שבת" בדווקא (ולא לחינם נזכר הלשון "בד' ובה' מותר"), שאז הדבר נראה כי הגוי הולך בשבת בשליחותו. אבל קודם לכן, אין כל היכר לדבר.
בגמרא נזכר על ר' יוסי (הכהן או החסיד) שלא נמצא מעולם אגרתו ביד נכרי, ועל כן נראה שממידת חסידות ראוי להחמיר, כאשר אין הדבר במקום מצוה.
