כיום שנעשה בו העגל
שבת יז ע"א
"ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".
מהו הדמיון למעשה העגל שהיה עוון גדול לישראל; ומה בכך אם רוב התלמידים הכריעו כשמאי, הלא גם הוא חכם גדול היה?
אלא שאמרו במסכת אבות דרבי נתן פרק יב:
"מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום מפני שדן אהרן דין אמת. שלעולם לא אמר לאיש: סָרַחְתָּ! ולא לאשה: סָרַחְתְּ! לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל. אבל משה שמוכיחן בדברים קשים נאמר ויבכו בני ישראל את משה".
אהרן הכהן היה "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
ואילו משה רבנו היה מנהיג תקיף, ככתוב: (דברים לד, יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה.
הלל הוא שאמר במסכת אבות פרק א משנה יב: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, כי היתה זו גם מידתו הוא.
ואילו שמאי תקיף היה, עד שאמרו במסכת שבת דף ל ע"ב: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי".
ואולם, במתן תורה היה הזמן היחיד בו הנהיג אהרן את העם, עקב העדרו של משה. ומנהיגותו שהתבססה על אהבה בלבד לא עמדה במבחן. לפעמים חייב המנהיג להפעיל את אותה היד החזקה, שלא לאפשר לבני בליעל להרים ראש. ואכן מיד כשחזר משה הוא השיב את הסדר על כנו, בהשתמשו בכח החרב.
גם "אותו היום" שהיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי היה בו מעין המאורע של יום שנעשה בו העגל. באותו היום מנהיגותו של הלל לא עמדה במבחן, דוקא משום ענוותנותו. וההנהגה יחד עם פסקי ההלכה נפלו לידי שמאי ותלמידיו.
ביום שנעשה בו העגל שלט סטרא דשמאלא על סטרא דימין, ככתוב (יחזקאל א, י) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול.
וכך היה גם "באותו היום", כפי שמתוארים שורשי נשמותיהם של הלל ושמאי בזוהר פרשת פנחס דף רמה ע"א:
אָמַר רַעְיָא מְהֵימְנָא, הִלֵל וְשַׁמַּאי, דְּאָתוּן, חַד מִסִּטְרָא דְּרַחֲמֵי, וְחַד מִסִּטְרָא דְּדִינָא, דְּאִינּוּן חֶסֶד וּגְבוּרָה, דַּרְגִּין דְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְאַתּוּן מִגִּזְעַיְיהוּ.
