סדר מלא חיים / הרב דוב ברקוביץ

שבת פב ע"א - פו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

סידור ההלכות במשנה מהדהד מערכות משמעות מרמה גבוהה יותר. הלכות טהרת הספינה וערוגת הכלאיים מרמזות על סדר יצירת העולם; טומאת עבודה זרה משקפת את יחסם של חז"ל למהות הפגאנית

פרק "אמר רבי עקיבא" מעמיד בפנינו שאלות יסוד בנוגע לעריכת התורה שבעל פה. מה הקשר בין ההלכות המופיעות בחציו הראשון של הפרק - טומאה וטהרה, כלאיים, טומאת קרי, מילה ויום הכיפורים? ומה הקשר של הלכות אלו לרשימת ההלכות המסודרת המפרטת את הכלל, "כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו, והוציא בשבת (מרשות היחיד לרשות הרבים), חייב חטאת עליו" (עה ע"ב)?

ההסבר המקובל הוא - היות והמשניות נועדו לחזרה בעל פה השתדלו העורכים להרבות בסימנים ובדרכי עזר להקלה על זיכרון הדברים. אלא שיש להקשות על הסבר זה - האם העובדה שסדרת ההלכות דרבנן מבוססת על רמזים בפסוקים היא אשר תעזור לזיכרון? הרי ישנן אין ספור הלכות מעין אלו בספרות חז"ל!? למה לבחור כאן דווקא בשבע ה"אסמכתאות" הללו? אם לא קיים קשר פנימי בין ההלכות – הלכתי או רעיוני – איך רשימה "מקרית" שכזו תהווה עזר לזיכרון? נדמה שתירוץ "הזיכרון" אינו אלא פלסטר לעיוורון שלנו לנוכח הדמיון היוצר של חז"ל בעריכת התורה שבעל פה.

קיים מבנה פנימי מרתק של 3, 2, 2. לשבע הדוגמאות שבמשניות אלו. שלוש הדוגמאות הראשונות – חפץ המשמש לפולחן של עבודה זרה מטמא במשא כנידה, ספינה הנה כלי שאינו מקבל טומאה, וערוגת ו' על ו' טפחים אין בה חשש כלאיים אם נזרעו בה באופן מסוים חמישה זרעונים שונים – מקבילות לתהליך הבריאה בימיו הראשונים של מעשה בראשית. איסור עבודה זרה עומד כנגד "בראשית ברא"; הספינה בים - כנגד יצירת הימים ביום שני ושלישי; וזרעוני הערוגה - כנגד "עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו". במיוחד יש לשים לב לפסוק מישעיהו סא המובא כ"אסמכתא" בנושא כלאיים, שהנו פרפראזה על הכתוב בבראשית (א, יא –יב).

המאחד את שתי הדוגמאות הבאות – הפולטת שכבת זרע, טמאה עד יום השלישי, ורחיצת התינוק מותרת ביום השלישי למילתו, החל בשבת – הנו השבת עצמה. וזאת, על פי הנאמר בגמרא בדף פו ע"ב, "אמר רבא... ודכולי עלמא בשבת ניתנה התורה", שעל פיו בא הפסוק, "היו נכונים לשלושת ימים", שבמשנה, לקבוע שבעלי טומאת קרי יוכלו לטבול בליל שבת ולקבל את התורה בשבת. לשתי הדוגמאות האחרונות יש כמובן מכנה משותף של יום כיפור.

מי שרואה מבנה זה במשניות – מעשי בראשית, שבת, יום הכיפורים – תקל עליו מאוד מלאכת הזיכרון.
 

מבנים מקבילים

פרק ל בישעיהו משמש קשר בין המשנה האחרונה בפרק ח למשנה הראשונה בפרק ט. פרק ל בישעיהו חולק באופן מובהק לשני חלקים. פסוק יד, המובא במשנה בסוף פרק ח הקובעת שיעור איסור ההוצאה של חתיכת חרס, מסיים שלוש נבואות של תוכחה אשר בסופן מתואר חורבן אשר לא ישאיר חתיכת חרס לחתות אש או לדלות מים מגומה קטנה. החצי השני של הפרק הנו נבואת נחמה. באופן מפתיע הפסוק המסיים, לעת עתה, את רשימת השיעורים שב"כלל ההצנעה" הנו פסוק של תוכחה מוחצת, והפסוק המהווה אסמכתא בתחילת פרק ט, לדין שעבודה זרה מטמאה במשא כנדה, הנו של תיקון – ותוכנו, הוצאת פסלים החוצה מהמקדש, "תזרם כמו דווה, צא תאמר לו " (פסוק כב).

המעניין הוא שהמהפך מתוכחה לנחמה שבישעיהו, נמצא בזעיר אנפין במבנה של רשימת החפצים ושיעורי ההצנעה שבפרקים ז', ח', ט' וי'. סדר החפצים המשתרע מדף עו עד סוף פרק ח הנו מהצומח אל הדומם ואל החומרים היסודיים שבחומרי הטבע: מאכלי בהמה, משקין, חפצים דוממים שימושיים לאדם ( חבל, גמי, נייר, עור, קלף וכו' ) ואל החומרים הראשוניים ביותר בטבע שיש בהם שימוש לאדם – סיד, אדמה, זבל, חול, עצם, זכוכית, אבן וחרס. הוחמרים האחרונים ברשימה זו היו בסיס לכלים של אותה התקופה והחרס, הסוגר את הרשימה, הוא בבחינת "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב" - ומתוך כך ההלכות המיוחדות של כלי חרס, ובמיוחד, שבירתן טהרתן.

לאחר ההפסקה ברשימת החפצים בגלל "שבעת האסמכתות" חל מפנה של עליה ושדרוג בהגיון הפנימי של רצף החפצים – מעצים לבשמים, מבשמים לזרעים ( המצמיחים חיים), מזרעים לחמרים המשמשים לרפואה, מרפואה – המחייבת דעת האדם לשם תיקון – לבירורים בנושא "מלאכת מחשבת אסרה תורה", יסוד המחבר בין מעשה, כוונה ודעת.

כלומר, "שבע האסמכתות" באו בנקודת מפנה ברשימת החפצים שהגיעה ל"חרס הנשבר", ומשם עלתה חזרה אל הזרע המחייה, המצניע לשם רפואה, ואל יסוד האחדות באישיות האדם, המהווה בסיס למלאכת שבת.

האם ניתן למצוא ברשימת "שבע האסמכתות" שבמשניות ובסוגיות בתלמוד הנלוות עליהן יסודות הלכתיים המשקפים משהו מהתהליך הנ"ל? היה צפוי שסדר ה"שבעה" יישק לסדר הבריאה כולה מה"תוהו ובוהו" עד התיקון בשבת בהמשך לשלושת ההלכות הראשונות המסודרות לפי תהליך הבריאה. באופן פרדוכסלי סדר ההלכות אכן מתמקד ביסוד השבת - טהרת הפולטת זרע בקבלת התורה ורחיצת הנימול – אבל מסיים את הרצף ביסוד ההיטהרות מהחטא שביום הכיפורים. אם כן מהו הסדר הפנימי של "שבעת האסמכתות"?
 

טהרה מראשית הבריאה

ההלכה שספינה הינה כלי שאינו מקבל טומאה מתחדדת בגמרא מול ברייתא הלומדת טהרת הספינה ממסגרת ההלכות הקבועות של דיני טומאת כלים. מתוך הנגדה זו אנו למדים שלפי המשנה, הספינה טהורה כמו שהים טהור, כפי שמובא במסכת כלים פרק יז, "כל שבים טהור... בשני (ביום השני לבריאה) אין בו טומאה". כלומר, עובדת הטהרה הנה מציאות תשתיתית בבריאה היות והייתה פעם כולה מים מטהרים שממנה יצא העולם הזה כתינוק היוצא ממי רחם אם. המשנה הבאה מדגישה ש"הקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה" (רש"י בדף פו). כלומר, מתן תורה תיקן את יסוד יצריות החיים שבבשר, אשר מאז הנחש בגן עדן, לא היה נשלט על יד הדעת. המילה, גם היא מתקנת את מקום הערלה. השעיר לעזאזל מכפר על המקום באישיות שאין לאדם לתקן בעצמו אפילו, דרך תהליך התשובה.

מהי המשמעות בהקשר זה של טומאת עבודה זרה ושל המשנה הקובעת שסיכה כשתייה ביום הכיפורים? ולמה ההלכה על אודות יום הכיפורים ראויה לסיים בה את סידרת התיקונים, ולא השבת?

טומאת עבודה זרה עוצבה בידי חז"ל כשיקוף למערכת המושגית והמעשית שקבעה את אופן ההתייחסות לתרבות הפגאנית. הסוגיה בדף פב – פג מכירה בשלושה מודלים של תנאים לעיצוב מערכת זו – שרץ, נבלה, נדה. עקרון השרץ – תועבה, כלומר הרחקה מתוך הכרת השפל והמאוס. עקרון הנבלה – דבר שאין בו ממש, מיתה. לעומת שיטות אלו המשנה פתחה את פרק ט במודל עבודה זרה כ"נדה" – כלומר כדבר שיש בו ממשות וחיות, אבל כתופעה שמפספסת את כוחות החיים, שטומאתה נובעת מפתיחת מקור חיים לזרימה שאין בה יצירת חיים - ונהפוך הוא, לכוחות חיים המתפוררים ונמוגים. מהו התיקון ליסוד הנדה שבתשתית הקיום המפספס בתדירות את כוחות החיות והיצירה שבבריאה? מחד, המים מטהרים, הארץ מצמיחה, השבת מעצימה את הדעת המתקנת את היצריות, הקרי והערלה (ועל כן התורה ניתנה בשבת). מאידך, רק השעיר לעזאזל יכול לכפר את המקום שאי אפשר לתקנו כאשר ישא "עליו את עונתם של ארץ גזירה".

תהילים פרק קט,המובא כבסיס להלכה של סיכה כשתייה ביום כיפור, מהווה התבוננות בכוח הקיומי של הרשע בנפש האדם. "ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. וילבש קללה כמדו, ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (פסוקים יז-יח). את המימד הבלתי מודע והבלתי נשלט בחיות הגוף אפשר לגלות במסאג' ארומאטי המחיה את כוחות הגוף ללא קשר למימד הדעת. כמו כן אישיות האדם מסוגלת לקלוט ולהפנים את מימד ה"קללה" שבמציאות עמוק אל תוך ה"עצמות" ללא שום זיקה לרצונות. רק יום הכיפורים יכול לכפר את המקום הזה ורק עבור מי שמקבל על עצמו עינויי הנפש הכוללים סיכה כמו שתייה.

אך בסופו של דבר לתהליך החיים יש תיקון. כוחות החיים והזרע, הצמיחה והרפואה גדולים. כמו שחז"ל עיצבו את הלכות "שבע האסמכתאות", הם עיצבו גם את הלכות "מלאכת מחשבת אסרה תורה" המתקנות בעומק האישיות את החיבור בין הכוונה הדעת והמעשה, הלכות המובאות לקראת סוף רשימת החפצים ושיעורי ההצנעה שלהם בפרק עשירי.

מי שעיוור לדמיון היוצר של חז"ל מפספס את עומקה של תורה שבעל פה. מי שעיניו רואות, לא יכול אלא לאגור את הנלמד כשמן בעצמותיו.