גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתל"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף יב ע"ב
למה כתב רבי ישמעאל בפנקסו שלעתיד יביא - דוקא - חטאת שמנה?
לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע, אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות, אמר, כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר, קרא והטה, וכתב על פנקסו, אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה (יב ע"ב).
כבר דקדקו רבותינו הראשונים למה נקט דוקא "חטאת שמנה", וכדאיתא בשיטה להר"ן: "אמאי נקט חטאת שמנה. ושמעתי, לפי שחייב אדם על שגגת שבת קרבן עולה ויורד, לכך אמר 'חטאת שמינה', לומר, שלא יהיה עופות או סולת אלא חטאת בהמה. וזה אינו, דהא אין קרבן עולה ויורד על שגגת שבת אלא קרבן קבוע. ואולי נקט 'שמינה' לצחות הלשון, וכן אמר אלי מורי נר"ו". ונכון לציין כי אמנם כשהביא ה'מגן אברהם' (סי' שלד סקל"ג) ענין זה השמיט מילת 'שמנה', וכלשונו: "איתא בשבת דף י"ב באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת, וכתב בפינקס שלכשיבנה בית המדרש יביאנה".
והנה, ידוע מאמרם ז"ל (מנחות קי.): "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם', כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם, אמר רבא האי 'לעולה למנחה', 'עולה ומנחה' מיבעי ליה, אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (שם ו, יח) 'זאת תורת החטאת', 'וזאת תורת האשם' (שם ז, א), כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם", וכתב על כך הגאון החיד"א בספרו 'ראש דוד' (פר' צו:) "ואפשר לומר במה שראיתי שהמפרשים חקרו, דמאחר דכל העוסק בתורה כמקריב קרבנות, אין כל כך תועלת בבית המקדש. ותירצו, דמאי דאמרינן 'כל העוסק בתורה כאילו הקריב קרבן', היינו, חלק גבוה, אבל לא חלק הכהנים, ורצונו יתברך שהכהנים הם יקחו חלקם, וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ועוד תירצו, דלאיי [כלומר, שמוסכם] חשיב עוסק בתורה כמקריב קרבן, אמנם אינו מצוה מן המובחר להקריב מחלביהם ומשמניהם". ע"כ. וב'פני דוד' (פר' צו) מבאר החיד"א ש"נפקא מינה בין שני התירוצים לעולה דכולה כליל, דלתירוץ הראשון - הקורא בתורת עולה הוא חשוב ממש כאלו הקריב בפועל, דכיון דליכא בה חלק כהנים, אם כן הקריאה עולה לחלק גבוה, ואין צריכים להקריב בפועל, אבל לתירוץ שני - עולה ושאר קרבנות שוו בשעוריהן דלא חשיב שהקריב מן המובחר".
ולפי התירוץ השני - כתב החיד"א - יובן היטב למה נקט רבי ישמעאל חטאת שמנה, דהנה, לכאורה תמוה לאיזה צורך כתבו על פנקסו, הלא היה יכול להתיישב וללמוד תורת חטאת, ויהא נחשב כמי שהקריב החטאת. ואמנם כדי ליישב תמיהה זו נקט בלשונו "חטאת שמנה", להורות, שלכן מצפה הוא לבנין בית המקדש, כי אז יהא ביכולתו להקריב את החטאת באופן של מצוה מן המובחר - "חטאת שמנה", כי זהו רצונו להקריב הקרבן באופן המובחר ביותר.
בשו"ת מהרש"ם (ח"ב בהקדמה) כתב תירוץ האמור גם לפי תירוץ הראשון, כי "בקריאת הפרשה לא יוכל לצאת רק חלק המגיע לגבוה, אבל חלק הכהנים ליכא, על כן כתב בפנקסו 'לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה', כי רצה להדגיש שעתיד להקריב כשיבנה ביהמ"ק קרבן כזה שיהא שמן, ויהא באפשרותו לקיים גם מצות אכילת הכהנים, שגם בה תלוי' הכפרה.
והנה בשו"ת 'שאילת יעבץ' (ח"א סי' מא) כאשר דן בשאלה הנשאלת לפניו בהל' שבת, ובה היו כלולים לפי דבריו כמה איסורים דרבנן, וכתב אל השואל: "ואם כבר נכשלת ח"ו כתוב אפנקסך שתביא על כל פנים חטאת שמנה, שמנה ודאי, לפייס גם כן עון המוקצה, ועמו כמה איסורין מדברי סופרים שנכללין בענין זה בודאי הגמור, ואילמלא לא היה כאן לגמרי משום לתא דאיסור דאורייתא, כאשר חשבת באמת, ולא עלה על לבך כלל שיהא בו שמץ דבר ממלאכה גמורה, מכל מקום היה די ומספיק להתרחק ממנו עד קצה האחרון, ולהחמיר אפילו בספקו, מה שיהא ספק דרבנן בלבד, דשאני שבותין דחמירי, וכמה פעמים מצינו שהחמירו בספקן...". נמצינו למדים מדבריו חידוש גדול, שחטאת שמינה באה לכפר גם על איסורים דרבנן הנלוים עם האיסור דאורייתא, שנכשל בהם גם כן.
ומובא בשם ה'חתם סופר' שאמר כיסוד זה בשם רבו הגאון רבי נתן אדלר זי"ע לתרץ בענייננו, כי כאשר ר' ישמעאל קרא והטה, חטא בכפליים, עבר על איסור תורה כשהטה, וגם על איסור דרבנן כשקרא בתחילה, ועל כן שפיר כתב בפנקסו שיביא 'חטאת שמנה', כי בתוספת זו יכופר לו גם האיסור דרבנן שעבר.
הגאון הרבי ר' יונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו 'אהבת יהונתן' מביא בהא דפירש"י בלשונו של ר' ישמעאל - "אביא חטאת שמנה" בזה"ל: "חטאת שמנה - שהיא מפורסמת יותר" (ברש"י שלפנינו ליתא, אך נראה שזה הנוסח היה לפניו), ומבאר שלכן, שיהיה קרבנו מפורסם ביותר נקט ר' ישמעאל בלשונו "חטאת שמנה" דווקא, כי באמת לכאורה תמוה למה כתב על פנקסו שלא ישכח, הלא בוודאי עסק רבי ישמעאל בפרשת הקרבנות, וכבר נתכפר לו - וכפי שנזכרה קושיא זו למעלה, "אך יש שני טעמים על הבאת הקרבן על החטא: א', כי ידוע דכשיחטא האדם חוטא בגוף ובנשמה, ולכך מביא קרבן בהמה שיש בה גוף ונשמה לכפר עליו, והב', הוא שע"י ביאתו לפתח אוהל מועד וקרבנו בידו, נראה לעין כל שחטא ומתבייש, ו'כל המתבייש מוחלין לו על כל עונותיו' (ברכות יב:), וזהו הנפקותא בין ב' טעמים הללו, אם סגי בעוסק בפרשת הקרבנות או לא, דלטעם זה שיתבייש, צריך דוקא להביא קרבן".
ועל זה ממשיך וכותב "והנה הצדיק הזה [רבי ישמעאל] רצה לצאת ידי שמים אפילו לטעם שני, ולכך כתב על פנקסו להביא חטאת שמנה, ובזה יתבייש בעיני הבריות, כי 'שגגת תלמוד עולה זדון' (ב"מ לג:), וצריכי ביוש יותר".
