פתיחת מסכת שבת ביציאות השבת / הרב הלל בן שלמה
שבת ב ע"א
בספרי הטור והשו"ע, וברוב ספרי ההלכה העוסקים בשבת, מתחילים לעסוק בדרך כלל בהלכות ההכנה לשבת ביום ששי. לכאורה, כך היתה צריכה לפתוח מסכת שבת (וכפי שפותחת מסכת פסחים באור לארבעה עשר בניסן, ומסכת יומא בהכנות ליום הקדוש, בשבעת הימים שקודם יום הכיפורים). מדוע פותחת המסכת דווקא ב'יציאות השבת', בנידון של חיובי ההוצאה וההכנסה מרשות לרשות?
התוספות (ד"ה יציאות, הראשון) מביאים את תירוצו של הריב"א, כי מלאכת ההוצאה היתה חביבה על התנא של משנתנו, משום שישנם כמה חידושים הנלמדים בדין המשנה, שאינם מובנים מאליהם (הוצאה והכנסה דעני ודעשיר, דבעינן עקירה והנחה, שנים שעשאוה פטורים, ידו של אדם חשובה כד' על ד', ידו של אדם אינה כרשות הרבים ולא כרשות היחיד).
אמנם, מסתבר שגם במסכתות אחרות ישנם חידושים רבים שאינם מובנים מאליהם, ונראה שישנו דוחק מסוים בשינוי סדרי הדברים רק מסיבה זו. נראה, שזו הסיבה שרבינו תם מביא שני טעמים אחרים לדבר:
א. פתחו במלאכה זו, משום שהיא דבר המצוי. נראה, שטעם זה יכול להיות נכון רק לפי השיטה שאינה מצריכה ששים רבוא על מנת להגדיר שטח כרשות הרבים, אולם אם נאמר שיש צורך בשיעור זה, הרי שעצם קיומו של רשות הרבים הוא דבר נדיר ביותר.
ב. אגב הדין המובא במשנה להלן "לא יצא החייט במחטו", המתייחס ליציאה מלפני השבת, היה צורך לבאר את עצם איסור ההוצאה מרשות לרשות (וכך מבאר התפארת ישראל בפתיחה למסכת שבת). אמנם, במשניות בהמשך הפרק מובאים דינים נוספים הנוגעים להנהגה קודם השבת, הנובעים מאיסורים מסוימים הנוהגים בשבת, ואיסורים אלו אינם מבוארים בפתיחת המסכת. התוספות מבארים, כי במלאכת הוצאה יש צורך לבאר את הדבר, משום שמלאכה זו נחשבת "מלאכה גרועה". בטעם הדבר כותבים התוספות (ד"ה פשט), שמסברה היה נראה לומר, שאין הבדל בין מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, לבין מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד. לדבריהם, מסיבה זו הגמרא לומדת משני פסוקים נפרדים את איסורי ההוצאה מרשות לרשות. בתוספות הרא"ש מוסיף לבאר, שמלאכה זו נחשבת למלאכה גרועה, מאחר "שאילו היה נושא חפץ גדול כל היום ברשות היחיד לא מיחייב, ואלו הוציא כגרוגרת מרשות היחיד לרה"ר מיחייב".
