ברוך המקום שהרגו
שבת יג ע"ב
"...ולא היה אדם מחזירה דבר.
...אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו".
קשה, וכי משום כך חייב מיתה? הרי שוגג היה, שהרי נהג איסור בימי הנדות ורק סבר שמותר הוא בימי הליבון, כיון ש"לא עלתה דעתו על דבר אחר" – שלא היה מהרהר ונמשך לידי ביאה. ואפילו אילו היה מזיד בזה, הרי אפילו למאן דאמר שהדבר אסור מהתורה, אין בזה אלא לאו, ואין חייבים מיתה על כך!
עוד קשה, למה כל כך קשה היה לענות לאותה אשה, וכי הכירה את כל מעשי בעלה שמעולם? מאין לה שלא עבר עבירה שעונשה מיתה?! הרי אמרו במדרשים שאפילו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע שצדיקים גמורים היו, קבלו עליהם את הדין כשהוציאום להריגה, ואמרו שבודאי עברו על חטא: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (שמות כב, כא), שעונשו וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב (בהמשך שם).
אלא שכתב ספר החינוך במצוה רסד:
"בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתינו השלימה, אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבילות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כוחו".
מכאן שאותה אשה לא היתה מערערת על עונשו של בעלה הוא, אלא שהיתה מפשפשת ותמהה במה חטאה היא שכך אירע לה שנפרדה מבעלה.
וענה לה אליהו שכיון שחטאו בקורבה יתירה, עונשם היה מידה כנגד מידה, שנפרדו לצמיתות.
