וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ
שבת י ע"א
"עד מתי יושבין בדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה. אמר רב חמא: מאי קרא - דכתיב (קהלת י, טז-יז) אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי. בגבורה של תורה, ולא בשתייה של יין".
פירש רש"י: "שמלכך - דיינך, שהדיין קרוי מלך, שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט)".
פירוש, כיון שאוכלים לפני הדין אין דעתן צלולה לעיין היטב בדין.
וכדברי ספר כד הקמח (לרבינו בחיי תלמיד הרשב"א) ערך כפורים:
"וזהו כוונת התורה כשאסרה אכילה ושתיה ביוה"כ לפי שהאכילה והשתיה מביאה את האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב ויבא מזה לשכוח העיקר, והוא שכתוב (שם ח) פן תאכל ושבעת וגו' וכן אמר הנביא (הושע יג) כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם. ביאר כי המאכל והמשתה יביאוהו לידי הגאוה והגאוה לידי שכחת העיקר. והנה אמרו רז"ל אכל ושתה אל יורה, והטעם לפי שאין ראוי לדיין לדון אלא בבקר שנא' (ירמיה כא) דינו לבקר משפט, ואם בדיני ממונות נאסר לנו אכילה ושתיה ק"ו ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות שהעולם תלוי אם למיתה אם לחיים, וכאשר יתענה האדם אז יהיה לבבו נכנע ונשבר ויהיה כח הבשר דל וחלש ותתגבר עליו הנפש השכלית".
וכ"כ רבינו בחיי גם בפירושו לויקרא יט, כו:
"ועוד דרשו בו לא תאכלו על הדם אזהרה לדיינים שלא יהיו דנין דיני נפשות אלא בבוקר ומטעם זה צותה תורה להתענות ביוה"כ שהוא יום הדין בדיני נפשות כדי שלא תטרידנו אכילתו ממצוא חפצו בדרכי התשובה והסליחה ואם בנפש אחד הוא מוזהר מהכתוב הזה ק"ו שיש לו להזהר בנפש עצמו שלא יפשע שאם פשע איהו דאפסיד אנפשיה ומשחית נפשו הוא יעשנה ואין צריך לומר בדיני נפשות אלא אף בדיני ממונות אמר כן, משום שנאמר (ירמיה כא) דינו לבקר משפט, ואמרו אכל ושתה אל יורה".
ובשו"ת שבות יעקב חלק א סימן קמ:
"וכ"כ בספר היראה להר"ר יונה דאסור לעשות שום הוראה בין בדין בין באיסור והיתר אחר שאכל ושתה".
ובזה מבואר גם המשך הגמרא שמאכל תלמידי חכמים רק בשעה ששית משום שעוסקים בדין ואסורים עד אז באכילה.
ואמרו בזוהר פרשת משפטים דף צד ע"א:
"תאנא ר' אבא כתיב (ירמיה כא) דינו לבקר משפט, וכי לבקר ולאו בכל יומא, אלא לבקר עד לא ייכלון דיינין ולא ישתון דכל מאן דדאין דינא בתר דאכל ושתה לאו דיינא דקשוט הוא דכתיב (ויקרא יט) לא תאכלו על הדם, מאי על הדם, אזהרה לדייני דלא ייכלון עד דדייני דינא דכל מאן דדאין דינא בתר דאכיל ושתי כאלו חייב דמא דחבריה לאחרא דהא דמיה ממש יהיב לאחרא, האי בממונא כ"ש בדיני נפשות".
בערוך השלחן (חו"מ סימן ה, יא) כתב שאינו אלא חומרא בעלמא, כי לא מצאנו זה בגמרא ובפוסקים. אמנם בהמשך כתב שבשבת י ע"א משמע שלא היו דנים אחר הסעודה, ואפשר שכוונתו כדברי המשנה הלכות שלהלן. מכל מקום ודאי לא ראה את דברי הלקח טוב, רבינו יונה, ורבינו בחיי בכד הקמח ובפירושו, שהרי כתב שאין מזה בפוסקים.
וכתב בשו"ת משנה הלכות חלק יב סימן שע:
"ולפענ"ד זה כמה שנים אשר ציינתי על הגליון שלי למס' שבת דף י' דקאמר התם רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא וכו' רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומי הוה קא חליש לבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם מן הבוקר עד הערב וכו' ופרש"י תנו להו חייא בר רב. שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו ול"נ דאין זה משמעות לשון חלש לבייהו אלא לשון חלש דעתייהו וחלש לבייהו לשון תענית הוא שלא סעדו כל היום תנא להו חייא בר רב שלא צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובוקר ע"כ.
וכתבתי על הגליון מפרש"י ול"נ הפי' השני נראה דהדיינים צריכין להתענות ולא לאכול קודם דין אפילו בדיני ממונות דאי לאו אמאי חלש ליבייהו ובגמ' עוד שם עד מתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה אמר רב חמא מאי קרא דכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה ולא בשתייה של יין ע"כ. ומשמע דהיו יושבין בדין קודם האכילה עד זמן סעודה ודנין כל מה שיש לדון קודם סעודה ואפילו דיני ממונות וא"כ זה כדברי הזוה"ק וכדעת הרבינו בחיי שהביא המנ"ח".
ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות כג, כה, לרבינו טוביהו ברבי אליעזר, בזמן הרי"ף:
"והסירותי מחלה מקרבך. ארז"ל שמונים ושלשה חלאים תלויים במרה, מנין מחלה, וכולם פת שחרית וקיתון של מים מעברתן, מיכן אמרו השכם ליכל בקיץ שחרית מפני החמה, ובחורף מפני הצינה, ואם תאמר הא כתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו (קהלת י, טז), פסוק זה שלמה אמרו על משכימי בבקר שכר ירדופו ושותין ומשתכרין ומבטלין תורתן, אבל כדי ליישב דעתו של אדם שלא ינזק, מעט פת בקיתון של מים, לא אסרה תורה, ועליו הכתוב אומר והחכמה תחיה בעליה (שם ז, יב), וכן אמרו רבותינו ז"ל שעה ששית מאכל תלמידי חכמים, והוא דטעים מידי בצפרא".
משמע שיותר ממעט פת בקיתון של מים למרות שאינו משתכר יש בזה לבטל תורתו.
ונראה שאם רעב עד שנחלש ממש הריהו כחולה ושרי ביותר ממעט פת, כלפני התפילה.
ואפשר שיש בקולא של הפסיקתא זוטרתא סמך למקילין באכילה מועטת לפני תפילה, כי דין דיינים חמור יותר להיותו דברי קבלה ופשט הכתוב.
ועל אחת כמה וכמה שאסור לשרי ממשלה לאכול לפני דיונם בישיבת ממשלה בדיני נפשות ממש. ויותר חמורה אכילה בזמן הדיונים עצמם.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ.
