משום שנאמר הכון
שבת י ע"א
"מתקיף לה רב ששת: טריחותא למיסר המייניה?!
ועוד: ליקו הכי וליצלי!
- משום שנאמר (עמוס ד) הכון לקראת אלהיך ישראל".
קשה,
א) הלא קושיית רב ששת הראשונה לא תורצה כלל.
ב) מהו התירוץ 'משום שנאמר הכון', הלא ההתנאות בתפילה אינה אלא הידור, כמבואר בביאור הגר"א לשו"ע (או"ח סימן עד, ב) שלדברי הגמרא עדיף להתפלל לכתחילה אפילו בלא בגדים כלל כשהוא במים, כדי שיהא בהנץ החמה. לכן עדיין נכונה הקושיה 'ליקו הכי וליצלי'. ואם ירצה להדר יוכל למיסר המייניה.
ג) ממשיכה סוגייתנו: "רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת וגו'. רבא שדי גלימיה ופכר ידיה, ומצלי. אמר: כעבדא קמיה מריה".
הרי שרבא בר רב הונא היה יחיד בהידור זה של 'הכון', ורבא למשל לא הקפיד על כך. וגם רב כהנא לא הקפיד על כך תמיד, כמובא בהמשך.
וככלל, החיד"א במחזיק ברכה או"ח סימן רצ סק"א כתב שכשייחסו בגמרא מעשה לרב מסויים דוקא, משמע שרק הוא היה מצויין לטובה בזה.
ד) אמרו מסכת ברכות דף ל ע"ב:
"לעולם אימא לך, הדרת ממש, כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי".
ולמה לא הביאו כמו כן את דברי סוגייתנו בדבר חשיבות ההתנאות בהמייניה?
אלא יש לבאר שהגמרא תירצה את שתי הקושיות כאחד.
ואין כוונת הגמרא שיתפלל בחגורו משום התנאות.
אלא שפירוש 'הכון' שצריכה להיות דעתו מכוונת לתפילה, שמשום כך היו חסידים הראשונים שוהים שעה אחת. וכיון שכבר התחיל לעסוק בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו להתפלל, אם לא שיעבור הזמן או שקיים חשש רב שישכח, שכבר דעתו נתונה לאותו ענין.
