הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור המושג: "ורבי היא"

שבת ח ע"ב

זמנין משני ליה: הוא ועירובו בכרמלית, ואמאי קרי לה רשות הרבים - לפי שאינה רשות היחיד. וזמנין משני ליה: הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית, ורבי היא; דאמר: כל דבר שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות. ולא תימא דחויי קא מדחינא לך, אלא דוקא קאמינא לך. דתנן: אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכה ארבע אמות חייב. וכמה הוא רקק מים - פחות מעשרה טפחים. ורקק מים שרשות הרבים מהלכת בו - הזורק לתוכו ארבע אמות חייב. בשלמא רקק רקק תרי זימני - חד בימות החמה וחד בימות הגשמים, וצריכא: דאי אשמעינן בימות החמה דעבידי אינשי לקרורי נפשיהו, אבל בימות הגשמים - אימא לא. ואי אשמעינן בימות הגשמים - אגב דמטניף מקרי ונחית, אבל בימות החמה - לא, צריכא. אלא הילוך תרי זימני למה לי? אלא לאו שמע מינה: הילוך על ידי הדחק - שמיה הילוך, תשמיש על ידי הדחק - לא שמיה תשמיש, שמע מינה.
 

1.
סוגייתנו קובעת שהתרוץ של רבא – שניתן להוציא את העירוב מבור שהוא כרמלית - מבוסס על שיטת "רבי" [במסכת עירובין דף לג], שגזירות חכמים במלאכת שבת אינן חלות בזמן של בין השמשות בערב שבת.

2.
עצם זה שהגמרא – וליתר דיוק, רבא – מסתמכת על שיטת "רבי" משמע שכך היא פוסקת – כ"רבי" נגד חכמים שחולקים עליו.

3.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה י

כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק, כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי.

4.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כד הלכה י:

[י] כל הדברים שהן אסורין משום שבות וכו'. בעירובין דף ל"ד:) פ' בכל מערבין א"ר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וסתם משנה שם גבי עירוב שנתנו בכרמלית כמותו. וקשה לזה מה ששנינו פרק במה מדליקין שבת דף ל"ד:) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין בדברים אלו אלא משום שבות. לפיכך תירצו ז"ל שלא התירו השבותים בבין השמשות אלא במקום מצוה כזו ובעירוב וכיוצא בה וכדברי רבינו. ...

הוא מסביר שההלכה נקבעה כ"רבי" מפני שבדיון במסכת עירובין יש "סתם משנה" שמתאימה לדעת "רבי".

דעת "רבי" מובאת בסוגייתנו כמימרא [ולא כמשנה/ברייתא]. בדרך כלל הכלל הוא שהלכה כ"רבי" מחברו ולא מחבריו, כלומר, אין הלכה כ"רבי" נגד רבים ["רבנן"; "חכמים"], ולכן בסוגייה זו הלכה כ"רבי" [ולא כ"רבנן"] רק בגלל שיש "סתם משנה" כמותו.

4.1
וחשוב להעיר: הרי "רבי יהודה הנשיא" בעצמו הוא זה שקבע שמשנה מסויימת תהיה "סתם משנה", ובכך – בסוגיה בעירובין] הוא קבע למעשה שהלכה תהיה כשיטתו שלו [במימרא /בברייתא].
בסוגייתנו משמע שגם האמורא רבא מסתמך על "רבי", ומשמע מכך שהוא פוסק כ"רבי". לפי זה נראה שמשמעות הביטוי "רבי היא" – כך הלכה, וייתכן שאת הניסוח הזה – "רבי היא" - ערך/כתב "עורך הגמרא".

4.2
כמו כן אולי יש לומר: "רבי" - הוא רבי יהודה הנשיא - עצמו שמביע את דעתו, ואילו קביעת משנה כ"סתם משנה" [שהלכה כמותה] קבע לא רק רבי עצמו אלא בית דינו של רבי!

4.3
בקטע הבא רואים שלפעמים "רבי יהודה הנשיא" ערך משנה שמתאימה לשני בעלי מחלוקת. זה מתאים לאמור לעיל, שזה היה תפקידם של חברי בית הדין של "רבי":

הליכות עולם שער שלישי פרק ב:

טז. מצינו משנה וברייתא דאתיא בחדא מילתא כחד תנא ובחדא מילתא כחד תנא ואומר כי האי גוונא רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי אי נמי האי תנא סבירא ליה כפלוני בחדא וכפלוני בחדא כלומר ולא פלוני שנאה ולא פלוני שנאה, בפרק קמא דשבועות מני מתניתין לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא אי ר' ישמעאל קשיא שבועות אי רבי עקיבא קשיא ידיעות וכו' ואסיק רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בשבועות נסיב לה כר' עקיבא בידיעות נסיב לה כר' ישמעאל, וכן בפרק אלו נערות אומר בכי האי גוונא האי תנא דברייתא סבירא ליה כרבי [מאיר] בחדא ופליג עליה בחדא, וכן בכל דוכתא: