החטא ממית את האדם, הטבע את הבהמה / הרב דוב ברקוביץ
שבת נא ע"ב - נו ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
האדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. שביתה זו כוללת את איסור "מחמר", כלומר עשיית מלאכה על ידי הבהמה בהנהגת האדם או בשותפות שלו; את איסור עבודת בהמה בשבת על ידי גוי, מכיוון ש"שם יהודי עליה"; ואת החיוב על האדם מישראל להניח לבהמתו בשבת, "למען ינוח שורך וחמורך".
פרק במה בהמה עוסק במצוות עשה אחרונה זו, ולא ביסודות האחרים. עיקר העיסוק ההלכתי בפרק מתמקד בנשיאת משא, המבטאת באופן פיזי ובאופן סימבולי כאחת את שעבודה של הבהמה לשאת בעול בעלה.
העורך השוואה בין פרקנו כפי שהוא מופיע בתלמוד בבלי וכפי שהוא מופיע בתלמוד ירושלמי אינו יכול אלא להתרשם מעוצמת ההרחבה, ההפשטה והדמיון של עורכי הבבלי. הלומד משתאה בעיקר ביחס לאגדתא, העושה בירור מעמיק ביסוד החטא באדם, התופסת חצי הפרק.
לאגדתא שלש יחידות המדגישות כל אחת עקרון בנושא החטא: האחריות המוטלת על מנהיגי הציבור לשמור על הרמה הרוחנית-תורנית של הקהילה, מתוך חובות המחאה והתוכחה; שאלת הקשר בין חטא למוות, אולי השאלה הבסיסית בנושא החטא מאז סיפור גן עדן; וסדרת שמועות של רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן הבאות ללמד זכות על דמויות מקראיות שלפי פשט הכתובים נראה שחטאו (מראובן בן יעקב ועד למלכים דוד, שלמה ויאשיהו).
הקשר ב"פשט" שמגשר בין ענייני הפרק לבין האגדתא הינו בפירוש הגמרא לפסקה במשנה בדף נד ע"ב: "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאה ברצועה שבין קרניה (בשבת), שלא ברצון חכמים". על כך תמהה הגמרא שהרי רבי אלעזר בן עזריה היה עשיר מופלג, ולא בעל פרה אחת. הגמרא משיבה שלא מדובר בפרתו שלו, אלא של "שכינתו הייתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמה". מכאן נפתח, כאמור, הדיון על חובת המחאה וסוגיות החטא בכלל.
בין אדם לבהמה
אך יש קשרים מהותיים יותר המחברים את האגדתא המופלאה לעומק החשיבה של עורכי הבבלי.
למעשה, במשך מספר דפים – לפני האגדתא שלנו - מתייחסת הגמרא להבדלים שבין אדם לבהמה.
בסוף המשנה הפותחת את פרקנו מצוירת תמונה מפתיעה – טבילת בהמה במקווה לשם הסרת טומאה מאצעדה הקשורה לצווארה. תמונה זו מבליטה את ההבחנה בין אדם לבהמה בכל הקשור להלכות טומאה וטהרה. העובדה שאין טומאה בבהמה מודגשת בהלכה בדף נב, לפיה טבעת סביב צוואר הבהמה לצרכיה היא אינה מקבלת טומאה, אבל טבעת ששימשה במקורה לאדם או שמשמשת כעת לשימוש האדם בבהמה מקבלת טומאה (עניני טומאה חוזרים ונשנים במסכתנו, וכבר עמדנו על כך. כידוע, טומאת המת נוצרת מעצם ההפרדה בין היסוד הגופני ליסוד הרוחני באדם. הפרדה שכזו בחיי האדם הנו בחינת המוות שבחטא, והיא שייכת לעולם האדם ולא לעולם הטבע בו חיה הבהמה).
בגמרא עצמה מובלט ההבדל בין אדם לבהמה בכמה השוואות. נציין את הבולטים שבהם:
אדם יוצא בשבת ב"קמיע מומחה" לשם רפואה, אבל בהמה לא יוצאת, היות וקמיע מסוגל לעזור לאדם יותר מבהמה – ש"אדם דאית ליה מזלא (שיש לו מזל) – מסייע ליה, בהמה דלית ליה מזלא – לא מסייע לה." (שבת נג:). בהמשך הדף הגמרא דנה בעניין משא בהמה בשבת בחפצים הקשורים לגופן של רחלות שמטרתם לחשוף אותן לאיילים, ובחפצים המיועדים להגנתן מיצרי האיילים. לעומת זאת, ב"מעשה באדם שנשא אישה גדמת", שלא הכיר במומה עד יום מותה, מודגשת מידת הצניעות, וכדברי רבי חייא, "כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו". ועוד דוגמא משמעותית - עקידת רגליים קדמיות עם האחוריות "כיצחק בן אברהם" (דף נד.) אסורה בשבת מדין משא בהמה, היות והיא נחשבת ריסון מוגזם שלא לצורך; באדם מעשה זה היה לביטוי הנעלה ביותר של אמונה. בדף נד: הגמרא קובעת שאדם ובהמה הרתומים יחד בחרישת שדה אינה כלאיים, אף שבפעולה זו בשור ובחמור אסורה. אדם ובהמה אינם כלאיים זה בזה, שכן העירוב אסור רק כאשר קיים בסיס משותף של ממש.
בדף נד: אנו לומדים על טיפולים לשם הורדת חום והקלת הלידה, המשותפים לבעלי חיים (רחלים) ולבני אדם (מר עוקבא וילתא). כאן, כיון שמדובר בעניין פיסיולוגי מובהק, יש משותף בין האדם לבהמה.
מיתת אדם, מיתת בהמה
הדיון המרכזי באגדתא הנו סביב שמועתו של רב אמי "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עוון". מסקנת הגמרא היא, שעל אף שאדם הראשון "נקנס" במיתה מפני "מצווה קלה" שעבר עליה, יש מי שקיים את כל התורה כולה, כמשה ואהרון, ובכל זאת מתו. כלומר, גם באדם המסוגל בפוטנציה לחבר בשלמות בין גוף ונפש בטהרה, ישנו יסוד טבעי המחייב אותו למות, גם אם לא חטא – מה שעושה אותו דומה ביסוד קיומו לבהמה.
תשובת הקדוש ברוך הוא לטענת מלאכי השרת שלא מגיעה מיתה למשה ואהרון היות וקיימו את כל התורה, לקוחה מקהלת פרק ט, "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטהור ולטמא ולטוב ולזבח ולאשר איננו זבח". מעניין שהגמרא נמנעת מלהביא את הקטע המקביל מפרק ג בקהלת, "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם, כמות זה מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". קטע זה, במלוא חריפותו האופיינית לקהלת, אינו מתאים להתבוננות במהות האדם הנעשית בפרק.
