הרואה מרקוליס / הרב הלל בן שלמה

ברכות נז ע"ב 
 

בברייתא בגמרא נאמר על הרואה מרקוליס שאומר "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". התוספות מעירים, כי בתוספתא מופיע שיש לאמר ברכה זו על כל עבודה זרה, והם מביאים שתי אפשרויות לתירוץ (אצלנו הדברים מופיעים כשני דיבורים נפרדים בתוספות, אולם בתוספות הרא"ש הדברים מופיעים כהמשך אחד, ובצל"ח כבר העיר על המופיע לפנינו, שהוא טעות הדפוס): א. במקומו של התנא השונה את הברייתא היו עובדים למרקוליס, ועל כן שנה דווקא עבודה זרה זו. ראיה להבנה זו, שע"ז זו היתה מצויה, נראה מהמשך הגמרא, המונה את הברכה על המרקוליס, כאחת מחמש הברכות שיש לברך למי שרואה את בבל הרשעה. אולם לכאורה, יש קושי בביאור זה, משום שבהמשכה של אותה ברייתא נאמר "מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה", ונראה לכאורה, שיש חילוק בעניין זה בין מרקוליס לבין עבודה זרה אחרת. ב. יש לברך רק במקום שבונים עבודה זרה, או שהועמדה שם מחדש, ולא על עבודה זרה הקבועה שם מקודם לכן. מאחר שלמרקוליס רוגמים אבנים בכל יום, יש להתייחס אליה תמיד כאל עבודה זרה שהועמדה מחדש.  הרמב"ם (ברכות י,ט) נוקט כמופיע בתוספתא, שיש לברך כן על כל עבודה זרה, וכן היא הכרעת הטוש"ע (או"ח רכד,א).

בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן צ) כותב, שיש נפקא מינה להלכה בין מרקוליס לשאר הע"ז, שלגבי שאר הע"ז אין לברך אלא אם כן עברו שלושים יום מאז שראה (כפי שמציינים שם התוספות בתירוצם הראשון), ואילו לגבי המרקוליס, מאחר שבכל יום הוא נחשב לחדש, יש לברך בכל פעם מחדש. אמנם, ייתכן שלפי הפסיקה המקובלת להלכה, שאין לחלק בין סוגי העבודה זרה, ייתכן שאין לראות בתוספת האבנים למקום עבודה זרה חדשה, ועל כן אין לברך מחדש.

עוד כתבו התוספות על פי הירושלמי, שעבודה זרה שנעקרה ממקום אחד והועברה למקום אחר, על המקום הראשון מברכים "שעקר ע"ז מארצנו", ואילו על המקום השני מברכים "שנתן ארך אפים". מסתבר, שבהעברת אבני מרקוליס ממקום למקום, כל זמן שעדיין עובדים ע"ז במקום הראשון, אין הדבר נחשב כעקירת הע"ז.