סודה של מלאכה גרועה / הרב דוב ברקוביץ

שבת ב ע"א - ד ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

סוגיית הוצאה

עמדנו בשבוע שעבר על הקושי שיש בפתיחתה של מסכת שבת במלאכת הוצאה, לפני תחילת הדיון המסודר בהלכות לפי הופעתן הכרונולוגית. שאלה זו שהקשה הריב"א בתוספות הראשון של מסכת שבת נוגעת בדרך עריכתה של התורה שבעל פה בכללה. האם התכוונו עורכי ההלכות שמנושא פתיחת מסכתנו יש ללמוד על מהותה של השבת עצמה? האם לגיטימי בכלל לצפות מן העריכה לרמז על המהות?

הזכרנו גם שמלאכת הוצאה מכונה "מלאכה גרועה", ולא בכדי. כדי להעמיק בדבר עלינו להתבונן ברשימת המלאכות כולה:

"סדרא דפת" המונה את המלאכות ההופכות זרע של חיטה ללחם על שולחן האדם – 11 מלאכות;
"סדרא דבגד" המונה את המלאכות ההופכות צמר לבגד – 13 מלאכות;
"סדרא דקלף" המונה את המלאכות ההופכות את עור הצבי לספר – 9 מלאכות;
מלאכות הבנין – 2 מלאכות: ומלאכות אש – 2 מלאכות.
ובסוף הרשימה - המכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות.
 

מן הגלם אל האנושי

עיון ראשוני במשנה מלמד שמושג "אב מלאכה" במשנה זו הוא חד – משמעי. מלאכת שבת הינה מעשה אנושי, תחנה בתהליך תרבותי, ההופך חומר גלם שבעולם שברא הקדוש ברוך הוא לחפץ בעל משמעות בציביליזציה, בעולמו של האדם (לחם, בגד, ספר, בית, אש). בהקשר זה מקומה של מלאכת "המכה בפטיש" בסוף רשימה זו מעניין ביותר. מעשה זה הינו האחרון בשרשרת המעשים של תהליך היצירה ועל פי רוב לא הקשה והמורכב שבהם. אך מה שהופך אותו להיות מיצוי של מושג המלאכה במשנה, הוא שכאן מתחוללת התמורה של מעבר החפץ להיות שימושי בחברה האנושית. בשל כך המכה בפטיש מהווה כמעט סמל תרבותי ליכולת האדם להפוך את עולמו של הבורא לעולמו של האדם – מה שמהווה בסיס לאיסור המלאכה בשבת במשנה זו כולה.

על רקע זה מצטייר אב המלאכה האחרון ברשימת המשנה, הוצאה מרשות לרשות, כמלאכה "גרועה" ביותר. מה מקומה של מלאכה זו בתהליך השמשת חומרי הגלם? מאידך, האם יש להבין ממקומה המיוחד של מלאכה זו במקום האחרון ברשימה, שכמו מלאכת המכה בפטיש העברה מרשות לרשות מבטאת בצורה מופשטת וסמלית את העיקרון הבסיסי של אבות המלאכה?

התשובה הבסיסית היא שמלאכת ההעברה מוסיפה לחפץ את הנגישות, וככזו היא רבת ערך.
 

קלוטה כמי שהונחה

אך אפשר לקבל תובנה עמוקה יותר אם מתבוננים בסוגיית הגמרא הראשונה כסוגיית-מבוא (מושג שטבע ידידי הרב צוריאל וינר, ונרחיב בו בהזדמנות אחרת). הדפים המרכזיים בסוגיה הראשונה דנים בשאלה האם מרכיבי מלאכת ההוצאה - עקירת חפץ ממקומו והנחתו במקום חדש– חייבים להעשות על מקום בעל שטח מינימלי של 4 על 4 טפחים. במילים אחרות – האם חפץ שמועבר מרשות לרשות צריך להיות במצב סטטי לפני מעשה ההעברה, ושוב להיות במצב זה כתוצאה מהעברתו.

לאורך כל הדיון בשאלה זו מביאה הגמרא שתי מסורות ברורות: דעתם של רבי עקיבא, בן עזאי ורבי לפיה מלאכת ההעברה מתבצעת גם ללא מצב של תנוחה מובהקת לפני העקירה ולאחר ההנחה. כך למשל אומרת הגמרא בדף ד ע"א: "תנן, הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. רבי עקיבא סבר, אמרינן, קלוטה (באויר) כמי שהונחה (על גבי קרקע) דמיא, ורבנן סברו לא אמרינן...". בתלמוד ירושלמי נמצא סיכום תמציתי של שיטה זו: "אמר רבי אבין: רבי, בן עזאי ורבי עקיבא – שלשתן אמרו דבר אחד. רבי עבד (עשה) אויר מחיצות (ברשות היחיד) כממשן: בן עזאי עביד כרמלית כממשה, רבי עקיבא עביד אויר רשות הרבים כממשה." הסוגיה בבבלי טורחת רבות לאמת ולבסס את הדעה המנוגדת לשיטה זו – כלומר זו המחייבת עקירה ממצב של מנוחה והנחה אמיתית במקום מעוגן ומוגדר, בעל שטח מינימלי.
 

הפרצלציה האנושית

שיטתם של ר' עקיבא, בן עזאי ורבי מעמידה בפנינו חידה. תנועה של חפץ שעובר באוויר של רשות הרבים, אך לא נעצר בה, ונח רק ברשות היחיד אחרת, מהווה לשיטה זו מלאכת העברה מרשות היחיד לרשות הרבים. היכן התועלת הנגישותית שבמלאכה?

דעה זו משנה את הבנתנו במלאכה ההוצאה ומפשיטה אותה לחלוטין. לפי שיטה זו, המלאכה היא בעצם שינוי מיקום החפץ במרחב הקיום של האדם.

דיון זה מאיר רבות על יסוד ה"מלאכה הגרועה" של העברה מרשות לרשות, ומחבר אותנו באופן מרתק לעקרון המלאכה במשנת ל"ט המלאכות. ללא האדם היה העולם רשות היחיד של הבורא. אחד השינויים מרחיקי הלכת של תרבות האדם על כדור הארץ הנו תיחום העולם מרשות היחיד של הבורא לרשויות האדם. מעשה זה של "פרצלציה" של כדור הארץ מהווה, כמו מלאכת המכה בפטיש, מעשה כמעט מופשט, הקובע באופן מובהק את שאיפת האדם להשתמש בעולם של הבורא לצרכיו. עצם ההבחנה בין רשות הרבים לרשות היחיד בעולם האדם, בהמשך ליצירת רשויות יחיד רבות במקום רשות יחיד אחד של יחידו של עולם, מהווה מהפכת מלכות האדם במלכות הבורא.

בהקשר זה דנו גדולי התנאים והאמוראים – האם הגדרת המלאכה תלויה הנגשת החפץ לשימוש אנושי או שהיא נקבעת מעצם שינוי מיקום החפץ. מה קובע את עיקר השינוי שתרבות האדם חוללה במרחב הבריאה האלוקית – עצם פיצול המציאות, משפטית ומושגית, לרשויות אדם, או רק המעשה הממשי של טיפוח הציויליזציה.

כמה חביבה מלאכת ההוצאה מרשות לרשות להאיר את יסוד השבת.