שבת מקללת המלאכה / הרב דוב ברקוביץ

שבת צו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המקום היחידי שבו מובן הניסוח 'ארבעים חסר אחת', הוא בהלכות עונש המלקות. מהו הקשר בין המלקות למלאכות?

שפת המשנה מצטיינת בפשטותה, והיא נראית לעיתים אף "תמימה" למדי. לאמיתו של דבר, כדרכם של חכמי התורה לדורותיה, שפת המשנה הנה תמיד בחינת "מועט המחזיק את המרובה". שימוש מובחן במילים ובדימויים, ותחביר מתוחכם, יוצרים יחד רובדי עומק הלכתיים ורעיוניים וומרשתות מושגים מתחומים שונים. במקרה של הביטוי "ארבעים חסר אחת", בו משתמשת המשנה במקום לומר 'שלושים ותשע', מרמזת המשנה לתחום שאין בו ולא כלום לעניין שבת ואבות המלאכה: עונש המלקות.

במשנה במסכת מכות ג, י נמצא "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר (דברים כה, ב-ג), 'במספר ארבעים', מניין שהוא סמוך לארבעים...". בעניין מניין המלקות הביטוי ארבעים חסר אחת מובן – שהרי מקור הדין הוא האיסור להכות את הנענש יותר מארבעים מלקות.

קשר לשוני מובהק זה מעורר למחשבה את מי שרגיש ללשון המשנה. לפני מספר שבועות ביקשתי מהקוראים להציע הסבר לעובדה מתמיהה זו. בין אלו שהתמודדו עם פשר העניין היה חיים גולדברג מפסגות; להלן עיקר דבריו.

כידוע, ט"ל מלאכות שבת, מחולקות לארבע קבוצות:

א' – "סידורא דפת",
ב' – סדר עשיית הבגד,
ג – סדר כתיבת ספר,
ד – מלאכות כוללות [הבונה והסותר (בנין בית), המכבה והמבעיר (אנרגיה!), המכה בפטיש (סיום השייך לכל המלאכות) והמוציא מרשות לרשות.

ארבעת הקבוצות האלו מרמזות לחטאו של אדם הראשון ולעונשו. כאשר אדם הראשון עבר על ציווי ה' ואכל מעץ הדעת, הוא גורש מגן עדן, ונענש בכך שהוא וזרעו צריכים לדאוג לעצמם בארבע בחינות: אוכל, ביגוד, כתיבה (כתחליף לדיבור שנפגם), והצורך הכולל בטכנולוגיה (בית, אש ועשיית כלים). כידוע מי שעובר על לאו חייב ב"ארבעים חסר אחת" מלקות כלשון המשנה במסכת מכות הנגזרת מלשון הכתוב. המשנה במסכת שבת, המשתמשת באותו מטבע לשון, מרמזת שעבירת אדם הראשון על ציווי הלאו של הקב"ה היא שגרמה לאדם לרדוף אחר המלאכות בימי השבוע (בגדר "מלקות"). לעומת זאת, מידי שבת הוא חוזר לכפי שהיה בגן עדן ללא כל צורך לדאוג לדברים אלו - "מעין עולם הבא".

הרב חיים מפסגות הרחיב את דבריו בהסתמך על דברי המהר"ל מפראג בתחילת ספרו "תפארת ישראל":

כי מה שהאדם הוא בנאי ונגר (קבוצה ד באבות המלאכה) ועושה מלאכת האפיה והבישול (קבוצה א) וכיוצא בזה מתיקון הבגדים (קבוצה ב), שודאי אף כי דברים אלו צריכים לו נפש השכלית, מי הוא ערב לי שהדבר הזה הוא מצד שלימות שבו? והרי ראוי ומחוייב שיהיו לו פעולות אלוהיות שיפעל בעולם אשר בראו כפי מעלת נפשו האלוהית, ואולי כל הדברים האלה אשר זכרנו הם מצד חסרון שבאדם?

בהמשך המהר"ל מסביר כי פעולות אלו, שאדם תלוי בהם, הן למעשה תוצאת חטאו.

ובסוף קדושין (פ"ב ע"ב) 'תניא רבי שמעון בר' אלעזר אומר, מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני על אחת כמה וכמה?! אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנא' עונותיכם הטו אלה וגו'.'

הרי שבארו כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון, וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותיקון בגדים ובנין הבתים, רק [=אלא] בגן עדן היה בלא דברים אלו, ואם כן... פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון שחטא וקפח פרנסתו ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו... וכן אין שלמות השכל של אדם לשמש בו אל פרנסתו, כיון שלא נמצא שצריך דבר זה הבעל חי, שהוא פחות מן האדם. ואם כן מה שהאדם משובח מכל שאר בעלי חיים וראוי שיהיו לו פעולות מיוחדות, אין הפעולות המיוחדות ההם הפעולות שהם המלאכות והבניינים, כי דבר זה אינו לא לשלמות רק [=אלא] לחסרון ולפחיתות בשביל שחטא ונעשה בעל חסרון ולכך צריך לכל הדברים האלו...