מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
מ"ט בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים
שבת יב ע"ב
וא"ר חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, ופירש"י מפני שמצטער. אולם יעו"ש בר"ח שכ' וז"ל, בקושי התירו וכו' משום דחיישי' שמא יבקש עליו רחמים בצרה ובצעקה, עכ"ל ע"ש.
וצ"ע מ"ט לא פי' כרש"י דה"ט מדמצטער ומה הוצרך להא דחיישי' שיבקש עליו "רחמים" הא אף בלי חשש זה פ' י"ל דאיכא חשש דצער ועי"ז נמצא מבטל למצ"ע דעונג שבת. ועוד דמאן לימא לן שיבקש עליו רחמים, דפעמים מבקר בלי שיבקש עליו. ועוד דכ"ז שייך רק בביקור חולים "שיבקש עליו רחמים" שיזכה לרפו"ש אולם בניחום אבלים אין שייך זה כ"א שייך לטעם שיצטער כדפירש"י, וא"כ מ"ט נקט ר"ח רק לטעם דבק"ח. ועוד צ"ע מ"ט פי' לזה ר"ח רק בע"ב בדברי ר' חנינא "דבקושי התירו" וכו' ולא פי' לזה כבר בע"א בדברי בית שמאי דס"ל דאין מנח"א ואין מבק"ח דה"ט מדחיישי' שיבקש עליו רחמים, דאף התם שייך זה דע"כ דה"ט דב"ש שאסור לגמרי ולא הוי רק טעמו דר' חנינא דאינו "לכתחילה" לעשות כן בשבת. ובאמת יעו"ש בע"א ברש"י דכ' גם התם דה"ט דב"ש משום שמצטער עם המצטערים יעו"ש. וא"כ צ"ע בר"ח.
אולם י"ל דה"ט דלא פי' לזה כבר בע"א, משום דאיירי בדעת ב"ש ויעוי' לקמן בפי"ט (קלה.) דכ' א"כ ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן [בתמיה] יעו"ש, וכן איתא עד"ז ברפ"ק דקידושין (ב.) במ' דב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובש"פ, וכמה היא פרוטה וכו', וכ' תוס' דהא דלא מפרש התנא כמה הוא דינר משום וכו', ועוד דדברי ב"ה דקי"ל כוותיה איבעי ליה לפרושי טפי, ע"כ יעו"ש. וא"כ י"ל דזהו דלא פי' ר"ח כנ"ל בע"א בדברי ב"ש כ"א בע"ב בדברי ר' חנינא, דאטו טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, הא אין נפק"מ בזה לדינא מדקי"ל כב"ה וב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדכ' ברפ"ו דברכות (לו:) ובביצה (יא:) ועוד, וברש"י ובר"ח לקמן בפי"ט שם ע"ש. ולכן י"ל דפי' לזה ר"ח רק בע"ב בדברי ר' חנינא דנוגע להלכה, ודו"ק.
והא דפי' דחיישי' שמא יבקש רחמים וכו', יש ליישב עפי"ד הרמ"א בה' ביקור חולים ביור"ד (סי' שלה' ס"ד) שכ' דכל שביקר החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה (ב"י בשם הרמב"ן), עכ"ל יעו"ש. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל לר"ח, וא"כ ע"כ שאם רוצה לקיים מצ"ע דביק"ח דצריך לבקש עליו רחמים, ולזה כ' ר"ח דחיישי' שיבקש רחמים "בצרה ובצעקה" דע"כ שיבקש רחמים וא"כ יש לחשוש שעי"ז יבוא להצטער מאוד ונמצא מתבטל מעונג שבת ולא רק שיצטער מעצם הביקו"ח כדפירש"י, כ"א הוי חשש יותר גדול שמתוך שיבקש עליו רחמים יבוא לצער יותר גדול ובזה מובן ביותר מ"ט "בקושי התירו" וכו'. ואיה"נ דאף בלי שיבקש רחמים יש לחוש "שיצטער" בראותו לחבירו בחוליו וביסורים וכו', מ"מ ר"ח רצה לפ' מ"ט יש לחוש לזה ביותר דע"י שיבקש רחמים יכול ממש לבוא לבכי וצער גדול דחמור טובא בש"ק, והבן בס"ד.
ובעצם דברי הרמ"א הנ"ל דאם לא ביקש וכו', וה"נ משמע ברמב"ם בפי"ד דאבל ה"א שכ' דמצ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' ע"ש, ובה"ו כ' הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע"ג מטה וכו', אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים ויוצא, עכ"ל ע"ש. ומשמע א"כ דס"ל כנ"ל דהבקשת רחמים הוי חלק מהמצ"ע דביק"ח, אולם לא כ' כהרמ"א דהוי לעיכובא שאם לא עשה כן לא נחשב שקיים המצ"ע, כ"א דהוי "חלק נוסף" במצוה, ודו"ק. ובאמת דה"נ משמע בב"י שם (אות ה') דאינו לעיכובא, דכ' וז"ל, וכשמבקש עליו רחמים אם מבקש לפניו יכול לבקש בין בכל לשון וכו', כ"כ הרמב"ן בתה"א (עמ' יח') מדגרסי' בפ"ק דשבת (יב:) אמר רבה בב"ח כי הוה אזלינן וכו' וכו', עכ"ד הב"י יעו"ש. אולם לא מצאתי רמז ברמב"ן שהביא הב"י דהוי לעיכובא לקיום מ"ע זו, וצ"ע ברמ"א. ועכ"פ י"ל דה"נ ס"ל לר"ח כהרמ"א וא"כ הכל אתי שפיר. וכן בדהקשינו הא טעם זה דר"ח לא שייך גבי "ניחום אבלים", צ"ל דבזה פשוט דה"ט מדיצטער, רק קמ"ל דבבק"ח איכא חשש יותר גדול דע"י תפילתו על החולה שודאי יעשה יבוא לצער גדול, והבן בס"ד.
