סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הסבר המושגים: "רבינא"; "ולא היא"

ברכות  נא ע"ב


בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך - מהו שיחזור ויברך? - אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?
אמר רבינא: הלכך, אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא: טבל ועלה, אומר בעלייתו: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה.
ולא היא, התם - מעיקרא גברא לא חזי, הכא - מעיקרא גברא חזי, והואיל ואידחי אידחי. 

משמע מהסוגיה שלפי רבינא גם אם גמר סעודתו יכול לחזור ולברך "המוציא" [ברכה ראשונה] [ודנים הפרשנים אם מדובר דווקא בברכה אחרונה]
ולפי מה שנראה כמסקנה – "ולא היא" – משמע שלא ניתן לחזור ולברך ברכת המוציא ארחי שסיים סעודתו.

רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה ב:

מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך המוציא אינו חוזר ומברך מפני שאינו מן התורה, שכח לברך המוציא אם נזכר עד שלא גמר סעודתו חוזר ומברך ואם נזכר לאחר ד שגמר אינו חוזר ומברך.

משמע מהרמב"ם שפסק כמסקנת הגמרא ולא כרבינא [כפי שהסברנו לעיל].

הגהות מיימוניות הלכות ברכות פרק ד הלכה ב:

[ד] בפרק שלשה שאכלו אם לאחר שגמר אינו חוזר ומברך וכן פר"י דלא קי"ל כרבינא דאמר אפילו גמר יברך עד כאן:

כסף משנה הלכות ברכות פרק ד הלכה ב:

[ב] מי שנסתפק לו אם בירך וכו' אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה. כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי מהטור שכתב בסימן קס"ז בשם רבינו שחוזר ומברך ונחלק עליו. ולענין ברכת המזון הוא שכתב רבינו בסוף פ"ב שחוזר ומברך לפי שהיא מן התורה:
שכח לברך המוציא וכו'. בפ"ג שאכלו (שם דף נ"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך ודחי ליה דכיון דאידחי אידחי. והאי בעיא ע"כ בברכת המוציא היא דאלו בברכת המזון משנה שלימה היא בפרק אלו דברים:

בן ידיד הלכות ברכות פרק ד הלכה ב:

[ב] מי שנסתפק לו אם בירך וכו' שכח לברך המוציא אם נזכר וכו'. עיין דברי רש"י בפ' שלשה שאכלו דף נ"א ע"א ומ"ש הרב המרכבת וסהדי במרומים דקודם ראותי את דבריו כיוונתי לזה ואיני יודע איך תיקן הרב נר"ו קושיתו על רש"י דא"כ מאי הלכך דקאמר רבינא גם לפי דרכו מה צורך לו לרבינא לומר הלכך.
ונ"ל דה"ק רבינא דמדקא בעי הבעיין מהו שיחזור ויברך משמע דאחר שגמר סעודתו איירי אם יחזור לברך על מה שאכל למפרע דמשמע דהא בתוך הסעודה חוזר ומברך ודאי ופוטר גם למה שאכל. הלכך כיון דבאמצע פוטר למפרע גם גמר פוטר למפרע דבשלמא אם אינו פוטר למפרע בשום אופן ליכא ראיה מטבילה דשאני התם דלא חזי לברך קודם הטבילה והעיקרא כן תקנו לברך אחר הטבילה משא"כ באכילה דתקנו קודם אכילה דוקא. ברם השתא דבאמצע מברך ופוטר למפרע גם גמר יפטור מידי דהוי בטבילה.
ודחי הש"ס הואיל ואידחי אידחי פי' אבל באמצע הסעודה לא מקרי דחוי דהא בר ברכה הוא על מה שאוכל ופוטר גם אלשעבר ואכל כן נ"ל. ועיין מה שהאריך בזה הר"ב פרי תאר סי' י"ט סק"ג בס' פירות גנוסר.
והנה הרשב"א ז"ל בס"פ שלשה שאכלו ד"ה והתניא כתב דהראב"ד פסק בהדיא כרבינא ועי"ש באורך וקשה טובא דא"כ למה לא השיגו הראב"ד לרבינו הכא ובפי"א מהלכות אלו שכתב דאין לך מצוה דמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו' והיה לו להשיג דגם בגמר סעודתו חוזר ומברך ולאו דוקא טבילה וכרבינא. וכן הקשה הרב המרכבת ועי"ש שהביא דברי הרב החבי"ב בשיירי [כנה"ג] סי' קע"ב אות ב' והקשה עליו שתים הנה כמו שיעו"ש באורך וביד אהרן.
ואני בעניי נ"ל להליץ בעד הרב החבי"ב דשפיר קאמר דהראב"ד בהשגתו בפ"ח הי"ב לדעת רבינו קאמר וה"ק דצ"ל דמברך עליהם בסוף היינו בדעתו לאכול יותר דאל"כ הו"ל גמר ולדעת רבינו גמר אינו חוזר ומברך. ועוד נ"ל דאפי' דעתו לאכול יותר שיש לפניו עוד משקין שאינו בולע מה שבפיו אלא פולט לדעת וכמ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דאי בדיעבד חוזר ומברך לכתחילה אין לו לבלוע ולברך אח"כ וכ"ש לדעת רבינו דגמר אינו חוזר ומברך דמה חסרון יש במלא פיו משקין אם יאבדו ולא יהנה בלא ברכה אבל כשאין לו יותר והוא דחוק לאותם מים שבפיו התירו לבלוע ולא יאבדו ולדעת רבינו בגמר תאבד ג"כ הברכה שהרי גמר זהו כוונתו להשיג דאין מקום לדברי רבינו דאי איירי ביש לו מים יותר והו"ל כאמצע הסעודה אין לו לבלוע בלא ברכה ובאין לו דהו"ל גמר איך יברך אח"כ זה הוא כוונתו.
אה"נ דהראב"ד לדעתו חולק על רבינו בדין גמר ולק"מ. אך אידך ודאי קשה טובא דאמאי לא השיגו לרבינו הכא בפרק זה. ומה שתרץ הוא נר"ו דחזר בו הראב"ד משיטתו להשגות הוא דוחק ברור וצ"ע. אם לא שנאמר דהראב"ד שהביא הרשב"א והרא"ש יהיה הרב אב ב"ד ולאו היינו הראב"ד דהשגות אין עוד.

בכל אופן – אחרי כל הדיונים בפרשנים – אם נניח לפי ההסבר שהבאתי לעיל שיש מחלוקת אם פוסקים כרבינא או כמסקנת הגמרא, נראה להסביר שיש כאן עניין עקרוני בעריכת הגמרא: האם הלכה כרבינא מכיוון שהיה "בתראי" [היה מעורכי הגמרא] או שמא הלכה סופית היא כמי שאמר "ולא היא" – והעורך הסופי ["רב אשי"] הוא זה שהכריע בניגוד לרבינא, ואולי מדובר בסבוראים שכתבו את ה"ולא היא". ואולי ניתן לומר בכלל שרבינא עצמו הוא זה שאומר: "ולא היא" – כלומר הוא חוזר בו ואז בודאי שהלכה כ"ולא היא".

יד מלאכי כללי התלמוד כלל רנג :

"ולא היא, אשכחן בפרק הכותב (וכן בפרק האשה בתרא דף קכ"א א' ובפרק ערבי פסחים גבי יקנה"ז [דף] ק"ג ב' ובפרק המקבל [דף] ק"ד ב') דקאמר על דברי רב אשי ולשון זה לא שייך לפרשו כמו "והלכתא" דלעיל דהכל הוא מדברי רב אשי, כן כתב הר"ם בחידושי סמ"ג ה' חמץ ומצה ובעל נחפה בכסף דף קס"ד ע"ד כתב דנמוקו עמו וז"ל שם דבשלמא הלכתא אפשר לומר שהוא חושש להחמיר ו"הלכתא" היא לקולא
אבל לשון ולא היא משמע שאינה סברא כלל ולא שייך לומר הוא עצמו כן אם לא שנאמר הדרי בי דלא היא אלא ודאי נראה שיתכן לחלוק על דברי רב אשי וכבר רשום בזכרוני שלמדתי בש"ס שאחר דברי רב אשי קאמר תלמודא הלכתא בהפוך אלא שבעונותי שר של שכחה מצוי אצלי ולא ידעתי איזהו מקומן והמחפש אחריו ימצאנו."

לפי דברי ה"יד מלאכי" מתאים יותר ההסבר – בסוגייתנו - שרבינא עצמו חזר בו מדבריו מפני שהדברים הראשונים "אינה סברא כלל", וממילא ברורה דעת הפוסקים של פסקו כרבינא.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר