אביי ורבא
ברכות מח ע"א
"אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא.
ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא.
אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע".
וקשה, וכי מה רבותא יש בתשובותיהם של אביי ורבא, וכי לאיזה ילד לא סיפרו שהקב"ה יושב בשמים?
אלא שאמנם לא בכך שהיו בקיאים במקראות מפורשים היתה מעלתם.
ומקרא מלא הנקרא בביעור מעשרות: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם (דברים כו, טו).
ודוד המלך קרא: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכג, א); יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ (תהלים ב, ד).
וגם שלמה בנו ענה אחריו: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ (מלכים א' ח, לט; שם מג); וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ (שם מט).
ועוד מקראות על זה הדרך.
מעלתם היתה באופן שהם הציגו זאת.
רבא החווה כלפי מעלה. אמנם מעליו היה סכך התקרה, אך אמר הוא: בודאי שאין בדעתי להורות לעבר אלו הקורות, אלא לשמים שמעברן כוונתי. וראויים השמים היו לְהֵרָאוֹת אילו היו הקורות ניטלות.
החרה אביי לעומתו וטען: מה הוא זה שטענת: "ראויים היו להינטל"?! סוף כל סוף הקורות קיימות ואין השמים נראין! אלא הנני טורח לצאת לחוץ ולהורות אל עצם השמים לטוהר. וכמקרא מלא שכתוב: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה (בראשית טו, ה).
ענה רבה רבם לעברם ואמר: רואה אני לפָנַי ניצני חוכמת הוויות אביי ורבא!
אביי כבר דָּבֵק בשיטתו שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (מסכת בבא מציעא דף כא ע"ב), ועד שהכרת הדבר לא נתקיימה בפועל, הוא אינו נחשב לשום דבר וענין. ואילו רבא כבר עיצב את שיטתו הוא, שיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ומציאות הכרחית יש בה כדי קיום הלכתי, גם בטרם שנתגלתה בפועל.
וראה עוד בקישור זה.
