ארדיליא וגוזליא
ברכות מז ע"א
"רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא, אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל.
אמר ליה רב: מה דעתך - לאיצטרופי בהדן? אנן אכילנא לן!
- אמר ליה שמואל: אלו מייתו לי ארדיליא, וגוזליא לאבא - מי לא אכלינן?!".
כתבו התוספות ותוספות הרא"ש שהלכה כשמואל כיון שגם רב נמי אינו חולק עליו.
וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע למרות הכלל שהלכה כרב באיסורי.
וקשה, מנין שאין רב חולק? אדרבה, הלא מסתבר שרב ידע שקיימת אפשרות שיביאו בפניהם ארדיליא וגוזליא, ולמרות זאת טען כלפי רב שימי בר חייא שלא יוכל להצטרף!
אמנם י"ל שאילו דעת רב היתה לחלוק היתה ממשיכה הגמרא ואומרת: "ורב קסבר 'אילו מייתו' לא אמרינן", וכיון שסתמה משמע שרב לאו הוה אדעתיה, או שידע או סבר שאין ביד המארחים ארדיליא וגוזליא, ומכל מקום לא מצאנו לו שיחלוק בעיקר הדין על שמואל.
ועוד י"ל, שהרי קשה, כיון שדברי שמואל מופנים היו כלפי דברי רב, למה כינהו בשמו (כמוזכר בברייתא שבתחילת דף מט) ולא אמר: "אלו מייתו לי ארדיליא, וגוזליא לך", או "וגוזליא למר"?
אלא שרב שימי בר חייא הלא הוא בן בנו של רב (מסכת חולין דף קיא ע"ב), והיה חביב עליו ביותר (רש"י מסכת נדה דף כד ע"א ד"ה שימי), עד שהיה שח עם סבו כעם חברו, בלשון הנדמית כמעט לחוצפה (מסכת יבמות דף מה ע"א, מסכת בכורות דף מד ע"א).
ורב רצה רק לנסות ולבחון את נכדו אם יידע להשיב לטענתו. וכיון שראה שמואל שרב שימי נבוך ואינו יודע תשובה, הקדים והשיב לרב שימי: אל תביט על המזון המונח בפנינו בלבד. כי טרם נסתיימה הסעודה, ועדין יכולים לחפש מתחת לאדמה מהכמהין הגדלים שם והחביבים עלי (ארד בערבית אדמה), או גם בשמים יצודו מהגוזלים החביבים על סבך.
