רבי זירא ורבי אבהו
ברכות מו ע"א
"רבי זירא חלש, על לגביה רבי אבהו, קביל עליה: אי מתפח קטינא חריך שקי - עבידנא יומא טבא לרבנן. אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן.
כי מטא למשרי, אמר ליה לרבי זירא: לישרי לן מר! - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן דאמר: בעל הבית בוצע? שרא להו.
כי מטא לברוכי, אמר ליה: נבריך לן מר! - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר: בוצע מברך?
ואיהו כמאן סבירא ליה? - כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ואורח מברך".
וקשה, הלא קושיית הגמרא לענין ברכת המזון: "ואיהו כמאן סבירא ליה?", קשה עוד יותר לענין הבציעה. הלא אמת שאין חולק על כך שבעל הבית בוצע, ומדוע לא רצה רבי אבהו לברך?
וככלל, למה השתדל כל כך רבי אבהו שרבי זירא יברך, בעוד שרבי זירא דוקא נמנע מכך, ובכל שלב הביא את דעת הסובר שלא הוא הצריך לברך?
אלא שרבי אבהו השתדל בכל מאודו לכבד את רבי זירא שהיה מגדולי חכמי הדור. והוא ביקש להציג את רבי זירא כבעל הבית – בעל הסעודה, כחתן הראשי של שמחת ההודיה על רפואתו.
אולם רבי זירא לא היה מהחפצים בכבוד, אלא כשמו זירא, כלומר זעירא שפירושו הזעיר, השתדל להתרחק מהגדולה למרות שהיה שהיה השני לגדול הדור רבי אלעזר, והוא היה מהפרושים – מרבה בתעניות ובעל מסירות נפש (מסכת בבא מציעא דף פה ע"א).
ורצה רבי זירא לכבד דוקא את רבי אבהו שהיה חכם ממכובדי הדור. והיה נשוא פנים ואנשי הקיסר היו נושאין פנים לדורו בעבורו (מסכת חגיגה דף יד ע"א).
לכן הבהיר רבי זירא לרבי אבהו שהוא שתרם את הסעודה והוא בעל הסעודה, וכל דיני בעל הבית חלים עליו. ועוד, שרבי אבהו שותף גם בעצם ההודיה על החלמתו של רבי זירא, ויוכל להמשיך ולהנות מתורת רבו. וכמו שאמרו לרב יהודה תלמידיו שבאו לבקרו (מסכת ברכות דף נד ע"ב): "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא".
