סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 794
 

"קשה רימה למת כמחט בבשר החי"

שבת יג ע"ב

דהיינו שהמת מרגיש וסובל מהתולעים שאוכלים את בשרו, כמו מחט שמרגיש אדם חי. בפ' אבות פ"ב מ"ז "מרבה בשר מרבה רימה", אומר הברטנורא שהחסרון בכך שהוא מרבה רימה, היות וקשה למת כמחט בבשר החי. מביא התיו"ט בשם המדרש שמואל שאין הכונה שהמת מרגיש, אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער עליו כשהוא חי, על הניוול שהוא יתנוול ויתבזה במיתתו, ולכן ישתדל למעט את אותו ניוול ויחשוב וירגיש מעכשיו בחיים שהרימה תנשוך אותו במותו כמו שמרגיש את המחט בבשר החי, ואז יצליח להשמר מריבוי בשר, כדי שלא יהיה מרבה רימה. אבל התויו"ט שואל על זה מה יתלונן אדם חי על נוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה ומי ידע בכל אלה, האם רימה תשלטנו או תולעת תאכלנו, והואיל ואין אף אחד רואה בנוולו, נמצא שאין הנוול נחשב למאומה, ולאיזה סיבה יצטער בעודו בחיים חיותו. לכן אומר התוי"ט שכוונת הגמ' היא, שלמת עצמו קשה, ולא שהקושי הוא המחשבה של אדם חי על הבזיון שעתיד להיות במותו. ואין הכוונה שיש למת הרגשה, אלא הקושי הזה הוא כלפי נפשו של המת, שהנפש, הנשמה של המת רואה בניוולו של הגוף, ומצטערת מאוד על זה שהרי הנפש קיימת, אמונת ישראל בהשארת הנפש לנצח ומה שנלמד מהפסוק "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". שהנפש היא המתאבלת, ומה שכתוב "יכאב", אין הכוונה מלשון כאב, אלא כפירושו של האבן עזרא מלשון השחתה וזה לשון מושאל לדברים בלתי מורגשים שהשחתה שהם נשחתים היא כמו כאב אל האדם, וכשהנפש רואה שבשרו עליו יכאב היינו נשחת, על זה הנשמה תאבל, וכדברי הגמ' במס' שבת קנ"ב שכל שאומרים בפני המת, יודע המת עד שיתעכל הבשר, וע"ז כוונו חז"ל במה שאמרו קשה רימה למת, רצה לומר מצד הנפש היודעת זאת, והראיה שהגמ' לא אמרה שקשה רימה לבשר המת, כמו לבשר החי, אלא קשה רימה למת, כמחט בבשר החי, ומדוע אין הגמ' משווה את הלשון, שתאמר כמחט בחי, או שתאמר בשר המת, אלא הכוונה שהוא קשה למת, לא בבשר המת, בשר המת אינו מרגיש כלל, אלא שהוא קשה לנפשו של המת כמו המחט בבשר החי, ואל תתמה שהוא קורא לנפש בלשון מת, שהרי כתוב בפסוק "ודורש אל המתים", ושם ודאי הכוונה אל נפשות המתים, ומביא התוי"ט ראיה מפורשת מה"כל בו" בהל' המת, שאומר בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש, כשתראה את הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה, ועל דרך זה אמרו קשה רימה למת כמחט בבשר החי. והדמיון הוא שהנפש מצטערת על בזיונו של המת, כמו שהחי מצטער כשדוקרים לו במחט.

[הרה"ג מיכל זילבר שליט"א]