סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 794
 

"אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה"

שבת יב ע"א

ובגמ' שלהי מנחות אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם – כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם וכו'. אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת לא מנחה ולא אשם [כלומר התלמוד תורה מכפר על עוונותיו. רש"י]. אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת [כגון סדר קדשים דמיירי בהלכת עבודה] כאלו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, עכ"ל הגמרא. ובתענית כ"ז: אמר אברהם רבונו של עלם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, וכו', אמר לו כבר תקנתי לפניהם סדר קורבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם, עכ"ל הגמ'. והיינו בזמן שאין ביהמ"ק קיים, דבזמן שביהמ"ק קיים צריכים להקריב קורבנות ממש כמבואר שם בגמ'. והנה מן הגמרות הללו משמע שהקריאה והלימוד בזה עולה כהקרבה ממש, וכן משמע בשו"ע או"ח סי' א ס"ו שפסק שפרשיות הקורבנות לא יאמר אלא ביום, וכתב במ"ב שם הטעם דאין הקורבנות קרבין אלא ביום.

ומכ"ז משמע שהלימוד בפרשיות הקורבנות עולה כהקרבה ממש שלכן צריך להזהר בדיני ההקרבה שהיו נוהגין בקורבנות. ולפ"ז צ"ע טובא ממה שרבי ישמעאל קרא בשבת והטה את הנר וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה, ולמה הוצרך להביא חטאת שמנה הא סגי לקרות וללמוד ולעסוק בתורת חטאת ויעלה לו כאילו הקריב חטאת וימחל לו, שהרי הקריאה עולה לו במקום הקרבה. ולא שייך לומר שרבי ישמעאל חלק על דין זה שא"כ איך חלקו האמוראים בגמ' מנחות על רבי ישמעאל שהיה תנא. [ולומר שיסברו הני אמוראים כמ"ד בגמ' שם שביקש להטות, ויסבור המ"ד שאם היה מטה היה קורא פרשת חטאת, וחולק גם על עיקר דברי רבי נתן שכתב על פנקסו הוא דוחק גדול]. ומוכרחים לומר דאף שמתכפר לישראל העוונות ע"י קריאתן, מ"מ זהו רק בזמן הזה שא"א לעשות יותר, אבל כשיבנה ביהמ"ק יצטרכו כ"א להביא קורבנותיו ממש, ולפ"ז יהיה הקריאה במעשי הקורבנות כדוגמת אשם תלוי שמכפר עד שיודע החטא, כמו כן הקריאה מכפרת עד שיבנה ביהמ"ק, וזה חידוש גדול, ועדיין צ"ע.

[שלמי שמחה על התורה]

הראשונים מקשים, הגמ' בחולין ז. מספרת על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שסירב לאכול מאכל שלבעליו היה אסור לאכול. הגמ' מדייקת מכך שהקב"ה שומר על הצדיקים מפני החטא בשגגה [עי' שם יבמות צט:, כתובות כח: וגיטין ז.], מכיון שכן, מדוע לא מנעו מן השמים את רבי ישמעאל מלהטות את הנר?

מקצת ראשונים מתרצים ששמירה זאת ניתנת רק לענין אכילה של איסור, שגנאי הוא ביותר לצדיק להיכשל בה [תוס', ועי' מרומי שדה]. ואחרים מתרצים שרבי ישמעאל לא זכה לשמירה כזאת, כיון שעבר על דברי חבריו, שהזהירו נגד הקריאה לאור הנר בשבת [הר"י, הובא בתוס' הרא"ש, ריטב"א, ר"ן]