וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד / הרב דוב ברקוביץ
שבת קיג ע"א - קיד ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
את הפרק האחרון בהלכות שבת פותח הרמב"ם כך:
ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה, ושניים מדברי סופרים – והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה – זכור ושמור; ושנתפרשו על ידי הנביאים – כבוד ועונג, שנאמר, 'וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד'.
הפסוק שהביא הרמב"ם כבסיס למצוות שבת שמדברי הנביאים הוא מישעיהו נח, והמשכו מהווה בסיס למדרש מרכזי המובא בדף קיג:
'וכבדתו מעשות דרכיך',
'וכבדתו' – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול,
'מעשות דרכיך' – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול,
'ממצוא חפצך' – חפצך אסור, חפצי שמים מותרין,
'ודבר דבר' – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול,
דיבור אסור, הרהור מותר.
המדרש נוגע בעיקרי קיום האדם – כבודו, דרכו בחיים, 'חפצו' – כלומר עיסוקיו, רצונותיו ושאיפותיו, דיבורו ומחשבותיו. בכך תבעו חז"ל שהשבת תהיה ל"שבתון" לא רק מצד "המלאכות", כוחות היצירה בהם האדם הופך מלכות הבורא בטבע למלכות האדם, אלא גם מצד תודעתו, ובאופן שהוא נותן ביטוי לנפשו בנוכחות הקיומית.
הבנה מעמיקה יותר של דברי נביאים אלה מחייבת עיון בהקשר של הופעת הפסוקים. מדובר בסיומה של נבואת גאולה ונחמה המבטיחה שינוי דרמטי בחיי ישראל:
הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית,
כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם.
אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח,
והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך...
ונחך ה' תמיד להשביע בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ,
והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו...
וקרא לך גדר פרץ משובב נתיבות לשבת.
אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי,
וקראת לשבת ענג.... "(ישעיהו נח, ז-יג).
ישנם שני שלבים בנבואה זו הקשורים סגנונית ורעיונית. ראשית, הנביא שולל מושגים מקובלים - בלתי מוסריים - של "כבוד", המפלים בין עשיר ועני, ובין בעלי מעמד וכוח לבין חלשים וחסרי האונים. גאולת ישראל תצמח מהופעת סוג שונה של "כבוד" שיביא לברכת חיים חדשים מלאי רצון והפריה.
בשלב השני של הנבואה מתוארת השבת באותם הביטויים ובאותם מושגי תיקון – שביתה, מנוחת האדם וגילוי ה"כבוד" אשר ב"קדוש השם". גם מציאות השבת, כמו הגאולה עצמה, תביא לברכת חיים חדשה - "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר" (פסוק יד).
הגמרא בדף קיג-קיד מבררת מושגים אלו ואת יחסם לשבת. הגמרא קושרת בין השיטה ש"וכבדתו" (את השבת) מתבטא בשינוי הלבוש לבין דברי רבי יוחנן שקרא לבגדיו "מכבדותי". להעמקת הדיון מביאה הגמרא דרשה על פסוק אחר בישעיהו המנבא את מפלת סנחריב: "ותחת כבודו (של סנחריב, מלך אשור) יקד יקוד כיקוד אש"(ישעיהו י,טז). רבי יוחנן מפרש לשיטתו ש"כבודו" של מלך אשור מתייחס לבגדיהם של חייליו, ו"תחת כבודו" לגופותיהם, שיישרפו במעשה השם, כאשר בנס הבגדים עצמם לא יישרפו. לשיטת רבי אלעזר כוונת הפסוק דומה, אלא שהוא מבין את המילה "ותחת" במובן של "כתחליף", ואת המילה "כבודו" כגופותיהם של החיילים. על כן לדבריו כוונת הפסוק היא שהתחליף לגופותיהם תהי אש בוערת. ר' שמואל בר נחמני מבין כר' אלעזר ש"כבודו" של המלך הוא גופותיהם של חייליו. את המילה "תחת" הוא מבין כרב יוחנן במובן של "מלמטה". על כן הוא מפרש את כוונת הפסוק שיישרף מה שמתחת לגופותיהם של החיילים, כלומר נשמותיהם, והאש לא יפגע בגוף, כמיתתם של נדב ואביהו במשכן.
כבוד האדם ושבתו
שלושת השיטות מעמידות רצף בזהותו-קיומו של האדם - נשמה, גוף, בגד - כאשר גם הגוף וגם הבגד מזוהים כ"כבודו" של האדם. אך האם התכבדותו של מלך אשור בבגדיהם או בגופותיהם של חייליו אכן מהווה ביטוי הולם לכבוד האדם?
על רקע ההתבוננות בשאלה זו אפשר להבין שני קטעים המקשרים בין שני המדרשים שבגמרא. הגמרא מסיקה שלא יפסע אדם "פסיעה גסה" בשבת. אמנם גם בשאר השבוע נדרש האדם לבטא בהופעת גופו, בו הוא נוטה לבטא את צרכי האגו להכרה וכבוד, שכבודו הנו כבודו של מקום ולא אך שלו, אלא שבשבת כבודו של אדם מתגלה במנוחת נפשו הניזונה מהפנמת כבוד הבורא.
שנית, רצף של דרשות, הנראה כלא קשור לסוגיה, מבליט את התנהגותם של רות, שמואל ובועז ביחס ל"כבודו של אדם" בדרך השונה מזו של רוב בני אדם. שמואל מכיר בכך שדיבורו של האדם, ואף הדיבור הנבואי, עלול להפוך לכלי של יהירות המהווה מחסום בין כבודו של הקדוש ברוך לבין עולמו. דמויותיהם של רות, שמואל ובועז נוגעות ישירות לכינון מלכות ישראל, מלכות בית דוד. מציאות "מלכותית" זו שונה לחלוטין מהמקובל בשלטונות רבים בעולם האדם, שמתמצית בשלטון סנחריב. כל מהותה של מלכות בית דוד הייתה לבטא דרך עושר, כוח ושלטון, כלומר דרך כבודו של מלכות, את כבודו של מקום. "כבודם" של דוד, שלמה (לפני זקנותו), חזקיהו ורבי, נשיא הסנהדרין – מה שיביא הגמרא לברר "כבודו" של תלמד חכם, מהו – הוכיחו זאת. ההמשך יבוא בימות המשיח, ואולי רק לעתיד לבוא.
בדף קיד הגמרא משרטטת את "כבודו של תלמיד חכם"- בכל יום – כמקביל לכבודה של השבת- לכל אדם. החלפת בגדים כביטוי של כבוד נלמדת מעבודת כהן הגדול ביום הכיפורים, אשר החליף בגדים לסמן כל מעבר בין "עבודות פנים" לבין עבודות המקדש של יום-יום. על כן תלמיד חכם, החייב לתת כבוד לתורה שבו, לא "יצא במנעלים המטולאים" ולא "ברבב שעל בגדו". עסקיו של תלמיד חכם הם "חפצי שמים" היות והוא "מניח חפציו" ודיבורו, שלא ככל אדם, בדבר השם תמיד. רבי יוחנן הוא המתאר את הנדרש מתלמיד חכם במונחים בהם הנביא ישעיהו תיאר את השבת בפרק נ"ח בכך נרמז שתלמיד חכם אמיתי נמצא תמיד ב"מציאות של שבת", כמי שכבודו אינו כבודו האישי - לא בגופו, לא בבגדיו ואף לא בדיבורו. כבודו הנו בגילוי כבודו של מקום המתגלה תמיד דרך ביטויי עומק של זהות-קיום האדם, ובעיסוקו ב"בבנינו של עולם" כל ימיו.
המתבונן במשנה בדף קיג., מבחין ששני אבריה מקבילות לדיון על כבודו, ומנוחתו של האדם. המשנה מחברת בין שני נושאים שעל פניהם אינם קשורים – מחד, קיפול בגדים והצעת מיטות המותרות לכבוד שבת אבל לא משבת לחול; ומאידך, האפשרות של המשך הקרבת חלבי קרבנות התמיד של שבת, למחרת, ביום הכיפורים, או ההפך, המשקפת את היחס בדרגות הקדושה בין שבת לבין יום הכיפורים.
מה מחבר בין בגדי האדם לחלבי הקרבן? על פי הנאמר בסוגיה בנושא ה"כבוד", אפשר להציע שגם המשנה בחרה בחיבור זה להמחיש את שני יסודות ה"כבוד" השונים האמורים לתת ביטוי לקדושת היום – "החיצוני" המתבטא בבגד ובמיטה, והפנימי שבנפש, המבטא חפץ, רצון ומחשבה, רובדי תודעה שיוחסו דווקא לחלבים המכסים את האיברים הפנימיים של גוף הקרבן.
לעומת המפלה הניסית של צבא סנחריב מתאר ישעיהו מיד בהמשך נבואתו את צמיחת בן דוד העתידי כך: "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גויים ידרשו, והיתה מנחתו כבוד (ישעיהו יא, י).
