הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר המושג: "תיובתא... תיובתא"

ברכות לז ע"א

גופא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות; 
ואיתמר נמי, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. 
וצריכא: דאי אשמעינן כל שהוא - הוה אמינא משום דאיתיה בעיניה, אבל על ידי תערובות - לא,
קא משמע לן, כל שיש בו. ואי אשמעינן כל שיש בו, הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים - אין, אבל אורז ודוחן - לא, משום דעל ידי תערובת; אבל איתיה בעיניה - נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות קמשמע לן: כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות; לאפוקי אורז ודוחן, דאפילו איתיה בעיניה - לא מברכינן בורא מיני מזונות. 
ואורז ודוחן לא מברכינן בורא מיני מזונות? 
והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה; וגבי מעשה קדרה תניא: בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש! - כמעשה קדרה, ולא כמעשה קדרה; כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף; ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה - בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. – 
ואורז לאו מעשה קדרה הוא? והתניא, אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן, ואורז! – 
הא מני - רבי יוחנן בן נורי היא; דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח; אבל רבנן לא. – 
ורבנן לא? והתניא: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה; טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש; 
הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה; טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. 
מני? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר אורז מין דגן הוא - המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי! 
אלא לאו - רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל! תיובתא. 
 
1.
הגמרא דוחה את דינם של רב ושמואל. השאלה היא על איזה פרט מתוך דבריהם נקבע שלא כמותם. בפשטות מדובר על כך, שעל אורז מברכים בורא מיני מזונות ולא כמשתמע מדברי רב ושמואל – כהסבר הגמרא: "לאפוקי אורז ודוחן, דאפילו איתיה בעיניה - לא מברכינן בורא מיני מזונות"

2.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ג הלכה י:

אורז ח שבישלו או שעשה ממנו פת בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, אבל פת דוחן או פת של שאר מיני קטנית בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.

הרמב"ם פוסק כפי מסקנת הסוגיה שדחתה את דברי רב ושמואל לגבי אורז.

3.
הגהות מיימוניות הלכות ברכות פרק ג הלכה י:

[ח] אורז ודוחן בתחלה מברך עליה ב"פ האדמה והיכא דבשלו מברך במ"מ ולבסוף קאמר תלמודא לא כלום פירש"י ולא כלום שאינו צריך לברך עליה מעין שלש אלא בר"נ לאפוקי מה"ג שכתב שאורז ודוחן מברך עליהן בתחלה שהכל עכ"ל מורי ורבינו שיחיה מן התוספות וכן ס"ה
וכן פסקו בה"ג וכן ר"י אלפס ורבינו שב"ט דרב ושמואל דאמרו אין מברכין עליהן במ"מ איתותבו

וראבי"ה כתב דלא איתותבו ול"ג תרי זימני תיובתא דשבוש הוה
כשתדקדק בכל המסכתא תמצא שכל הטעון לפניו במ"מ טעון לאחריו ברכה אחת מעין שלש וכל שמברך לפניו שהכל נ"ב מברך לבסוף בר"נ
ואורז מברכין לפניו שהכל נ"ב ולאחריו ב"נ וכו' ע"כ:

הראבי"ה כן פוסק כרב ושמואל לגבי אורז, וכן מברכים עליו בורא מיני מזונות.
ןמדבריו נלמד שני עקרונות חשובים:

4.
עיקרון א:
יש לגרוס בגמרא רק "תיובתא דרב ושמואל" ולא פעמיים: "תיובתא דרב ושמואל תיובתא". המשמעות היא שהגמרא לא דוחה לגמרי את דברי רב ושמואל.

5.
עיקרון ב:
ממשמעות "כל המסכתא" נובע שמברכין על אורז שהכל נהיה בדברו, וממילא צריך לברך אחריו "בורא נפשות" ומתאים לדברי רב ושמואל.

6.
הסבר: יש לצרף את שני משפטיו יחדיו ונאמר כך:
ממשמעות הש"ס משמע, שמברכים על אורז "שהכל" ["סוגיה כוותיה"], ומה שהגמרא קבעה כאן "תיובתא" הכוונה היא שאמנם מהברייתא שהובאה משמע שלא כרב ושמואל, אבל אין זו מסקנת הש"ס. ניתן להסיק מדברים אלה את העיקרון החשוב הבא: הבטוי "תיובתא" משמעותו: קושי "סופי" ממקור מסויים, אבל אין זו בהכרח השקפת התלמוד כולו. ואילו "תיובתא ד... תיובתא" מדגיש שזוהי דעת הגמרא הסופית. ויותר מדוייק להסביר ש"תיובתא" נקבע בבית המדרש, אבל "תיובתא ד... תיובתא" נקבע כמסקנה על ידי רב אשי "עורך הש"ס".

7.
כסף משנה הלכות ברכות פרק ג הלכה י:

[י] אורז שבישלו וכו'. ג"ז שם (ברכות דף ל"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אף על פי שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי"ף וקי"ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ"ר עכ"ל:
וכתב עוד הרי"ף וה"מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע"י תערובות לא דקי"ל בהא כרב ושמואל (שם ל"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא"ש ז"ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ"מ:

הוא מדגיש שלא כל הפרטים מדברי רב ושמואל נדחו.

8.
יש מדגישים שבכל זאת הלכה היא כדברי שמואל ורב לגבי הדברים העקרוניים, מכך, שהגמרא בעמוד הקודם קבעה:

חביץ קדרה, וכן דייסא; רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי - בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר: שהכל - סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות - סבר סמידא עיקר.
אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות.

משמע מרב יוסף שפוסק כרב ושמואל כי הביא מדבריהם הוכחה לדינו של רב כהנא.
וראה גם "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מח.