ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד
ברכות לה ע"ב
"אלא: חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד.
- וחמרא מי סעיד?!... והכתיב: (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' ".
קשה, כיון שחיפשה הגמרא חילוק בין יין לבין שמן, וכיון שכבר ירדה לדייק בפסוק "ויין ישמח וכו' ", היה לה לחלק בפשטות: חמרא משמח, ומשחא לא משמח!
אלא שהגמרא ידעה שתקנת ברכה מיוחדת – מעבר לשאר פירות אותו המין, נתקנה בעיקר עבור הפת. וכדברי המשנה בהמשך: "ועל פירות הארץ הוא אומר: בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ". וזהו משום שדוקא בפת ברכת המזון מהתורה. בו עיקר סעודה, בו קביעות סעודה, בו ניתקנו ד' ברכות, נטילה, ועיטוף. והטעם לכך שהפת הוא הזן והוא הסועד.
וכיון שמצאנו שגם ביין ניתקנה ברכה מיוחדת, ודאי הוא שגם בו קיימת מעין המעלה שבפת, אם משום דזיין ואם משום דסעיד.
ועוד, שברכת הנהנין נתקנה על הנאת הגוף.
אפילו על הבשמים נצרך פסוק מיוחד, במסכת ברכות דף מג ע"ב:
"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח - שנאמר: (תהלים ק"נ) כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח".
אילולא הפסוק היינו מבינים שמברכין רק על הנאת הגוף ממש, ואפילו על ריח שמריחין בחוטם הגשמי לא היינו יודעים שצריך לברך, שכן הנאתו קרובה לנשמה.
לכן בודאי שלא תיקנו ברכה מיוחדת על שמחה, שכולה עונג הנשמה.
