אל הנער הזה התפללתי
ברכות לא ע"ב
"אל הנער הזה התפללתי;
אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את - וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי".
וצריך ביאור;
משמעות הפסוקים שהביאתו אחר גמלהּ אותו, ולא היה בן עונשין אז. ובודאי היה פחות מבן עשרים שנה – שאין בית דין של מעלה עונשין (ירושלמי ביכורים פ"ב ה"א; סנהדרין פי"א ה"ה). ומדוע זה נתן בו עלי עיניו שימות?
עוד קשה, אם אכן מורה הלכה לפני רבו היה, וחייב מיתה היה, למה נשא עלי פנים לטענת אמו: אל הנער הזה התפללתי? וכי מה יש בטענה זו בכדי לזכותו?\
אלא שהטעם שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה אינו משום חומרת חטאו של החכם שהורה עד שחייב להענש על כך, אלא משום הסכנה לקיום התורה בישראל, שלא תהא תורה כשתי תורות.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות ממרים א הלכה ד:
"כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו אמרו לו. אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו אמרו להן. ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה, אומרים מיד. אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר".
וכיון שאפילו תינוק בן יומו אפשר שיהא בו דין רודף, גם המורה הלכה בפני רבו, דינו נחרץ גם אם אינו בן עונשין.
ראה עלי ששמואל מתחיל להרגיל מחלוקת בישראל, בערערו על היושב על הכסא שעל מזוזת היכל ה', והבין שאחת דינו למות.
ענתה חנה, לא במרידה תאוות בני, ולא במחלוקת חפצו. אין רצונו כלל לעשות דבר נגד רצונך, אלא אדרבה, תכלית כוונתו למלאת דוקא את ציוויך. שהלא אתה הוא שברכתני באמורך לי: (שמואל א א, יז) לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. ואנכי בשאלתי, דוקא אל הנער הזה התפללתי, שיהא כזה ולא אחר! שאלתי זרע אנשים – שאלתי גברא בגוברין, זרע שמושח שני אנשים, זרע ששקול כשני אנשים, נער שידע לפסוק ולהנהיג את עם הקודש. לתפקידו זה גידלתיו, לימדתיו, וחינכתיו, למען ימלא את התפקיד שייעדת לו אתה. לא חייב מיתה הוא זה, אלא בן ברכה הוא. והרי הוא לפניך ויהיה עמך תחתיך.
וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה', כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה – הוּא שָׁאוּל לַה'; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה': (שמואל א א, כח).
דבר אחר,
קשה, אמנם כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אך רק המורה חייב מיתה כלומר בידי שמים, ואין האחרים חייבים בהמתתו. ולמה רצה עלי לעסוק בהענשתו עד שנצרכה חנה לצווח ולבקש מלפניו שיחדול?
ועוד קשה, אם חייב מיתה במה השתכנע עלי שלא להמיתו?
אלא שסבר עלי שהדין שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, מקרא מלא הוא: (דברים יז, ח – יב) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:
כלומר, הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן, ובמקום לשמוע הוא מורה בעצמו בפני רבו, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא. וחובה על ישראל לעסוק בכך ככתוב: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
אמרה לו חנה, לא כן אלא כך פירוש הכתוב: אמנם המורה הלכה בפני רבו – וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, אך בתנאי שמתקיים הסיפא: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל – רק אם מתוך רוע נעשה הדבר. אולם בני זה – אל הנער הזה התפללתי: "ונתתה לאמתך זרע אנשים, מאי זרע אנשים? אמר רב: גברא בגוברין; ושמואל אמר: זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון - שאול ודוד; ורבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים". ואפילו רבנן דאמרי: זרע אנשים - זרע שמובלע בין אנשים, לא חלקו, אלא הוסיפו שלא תהא מעלתו ניכרת כדי שלא תשלוט בו עין הרע, ומשום כך לא הכרת במעלתו. וזה שהורה, לא מתוך חוצפה של רוע שנזרקה בו, אלא מתוך גדלותו ורוב טובו.
