למלא פיו שחוק / הרב הלל בן שלמה
ברכות לא ע"א
לדברי רבי יוחנן, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, ורק "אז" – כשיאמרו בגויים "הגדיל ה' לעשות עם אלה", ימלא שחוק פינו. הגמרא מוסיפה, כי ריש לקיש הפקיד על כך אחרי ששמע זאת מרבי יוחנן רבו. בבן יהוידע מדייק מכך, כי אין זו חובה, אלא רק מידת חסידות, ובדומה לאיסורים נוספים בהם נאמר לשון "אסור" – אסור ללכת בקומה זקופה, אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, ועוד. אבל השו"ע (או"ח תקס,ה) מביא איסור זה, ומשמע שסבר שזהו דין לכל דבר, וכן עולה מדבריו בבית יוסף יו"ד סימן קנז. ייתכן לבאר בדעתו, שריש לקיש הקפיד על כך לאחר ששמע זאת, למרות שקודם לכן הוא לא הקפיד על כך.
בגמרא בנידה (כג,א) מובא, שרבי ירמיה רצה להביא את רבי זירא לידי גיחוך ולא הצליח בכך, ורש"י מבאר שרבי זירא החמיר משום שאסור למלא פיו שחוק. ייתכן שההחמרה היתה אפילו מגיחוך, ולא כרבה עליו נאמר שאביי ראה אותו שבדח טובא. בערוך השולחן כותב, כי השחוק האסור הוא דווקא למשך זמן ועם אחרים, אבל לזמן קצר או לבדו אין בעיה.
לדברי הרמב"ן זמן האיסור הוא בתקופת הגלות, ורבינו יונה כותב, כי כאשר הגויים יראו את הניסים והנפלאות שה' עושה עמנו, אז ימלא שחוק פינו. אבל בשטמ"ק כותב, כי הכוונה היא כל זמן שיש יצר הרע, ששחוק וקלות ראש מרגילים לערוה; וכך נראה בסוגייתנו שגם המנהג לשבר זכוכית בחתונה נובע מהצורך ליראה בשעת גילה, ולאו דווקא מהחורבן. וכך מבאר המשנה ברורה, הכותב שיש להקפיד מלמלא שחוק פיו אפילו בשמחה של מצוה, ואפילו בפורים ובחתונה. כמובן, שכל האמור הוא דווקא בנוגע לשחוק, אבל עצם השמחה שהיא תלויה בלב, היא מבורכת ומשובחת.
